גשרים, זכרונות

גם זכרונות זקוקים לפעמים לגשרים, על מנת להיות

"כמו גשר על פני מים סוערים" אני מזמזמת לי את השיר הכל כך מרגש כבר כמה עשורים, של סיימון וגרפונקל, וחושבת, אולי בגלל שורת הפזמון החוזר, על פיסות זכרון שצצות ככה מדי פעם, מחפשות את המקום המתאים להן בפאזל הזכרונות הענק שלי. זוכרת בדיוק היכן שמעתי אותו לראשונה, והיכן למדתי בעל פה את המילים.

בימים אלו מלאו חמש שנים להיות "אוספת אוצרות" - זמן מכובד בעיניי לכתיבת אסופת זכרונות. המים היו לעתים שלווים ולעיתים סוערים ולכבוד התאריך החלטתי לבדוק את משמעות המילה "זכרון" עבורי ואולי, את הקשר שלה לבלוג.

היום, בעידן בו למילה "זכרון" יש משמעות חומרית, של תוספת נפח למחשב מצד אחד, או משהו אקראי שאלוהי הפייסבוק חושבים שצריך להעלות מתוך ארכיונו רק בגלל שקיבל מספיק סימוני לייק, אנחנו עוצרים מעט מדי מול הריק, בוהים בחלל ומעלים מנבכי התאים האפורים שלנו תמונות שנשארות בדרך כלל רק שם, ואני חושבת שהרגע הזה שבו מבליח אחד מאותם זכרונות משום מקום הוא רגע מופלא.

גשר מיתרים להולכי רגל, ליון

אני לא יודעת אם זה עניין של גיל, ההתעסקות בזכרונות, הרי ראיתי גם אנשים צעירים מתענגים על רגעים שפתאום מבליחים מבין אחרים. אצלי רגע כזה מעלה בדרך כלל דוק של געגוע או לחלוחית קלה בעין בגלל הקפיצה לזמנים אחרים. רגעים כאלה מולידים לעיתים רגעים נוספים שרק הדמיון הטוב יודע לבנות ביניהם גשרים ולחבר ביניהם. עוד יותר מופלא בעיניי שתמונות אמיתיות, בין אם מודפסות על נייר ובין אם דיגיטליות גורמות לי לספר מחדש מאורעות שנשכחו. שם מקומם של אותם גשרים.

הגשרים העתיקים של קיפי, זגוריה, יוון

טיפ: צלמו כמה שיותר. ביחוד בטיולים. קנו יותר נפח למחשב או מקום באחסון בענן ואל תמחקו תמונות. לעולם לא תדעו איזו מהתמונות תעורר זכרון נדחק ובכך תשמח אתכם.

העיסוק במהות הזכרון מעלה הרבה שאלות. למשל, האם אנחנו יכולים ליצור זכרון באופן יזום? כשבכורתי היתה נערה, צפינו יחדיו, מדי שבוע בסדרת הטלוויזיה המושלמת עלי אדמות – "בנות גילמור". היתה שם סצינה בה לורליי גילמור, אחת משתי הגיבורות, דוחקת באמה ללכת לגנוב ביחד מגבת, "כדי שיהיו לנו זכרונות משותפים" היא אמרה לה. ואני מאז חושבת על המשפט הזה (וכבר עברו שני עשורים בהם הספקתי ליצור זכרונות נוספים) האם באמת אפשר להחליט בהווה מה יהיו הזכרונות שלנו בעתיד וממש ליצור אותם, או שלזכרונות יש חיים משלהם והם נוצרים רק ברגע ההתבוננות לאחור, ממרחק הזמן?

גשר בין איי ווסטרלן, צפון נורבגיה

את התמונות של גשר אירופה, שעל הדרך בין איטליה לאינסברוק באוסטריה ראיתי לראשונה בערבי השיקופיות של חמי. המבנה עצום המימדים נראה בתמונות ההן שנפרסו על כל הקיר בסלון, ענק! ואני, שמעולם לא יצאתי עד אז את גבולות הארץ, הרגשתי שאני חוזה בפלא אדיר. אז, כשהגעתי אל אותה נקודת תצפית (אולי בגלל אותה תמונה על הקיר) וצילמתי בעצמי את העוצמה שבזכרוני, חשתי שכבשתי יעד. זכרון ההתבוננות בתמונה התמזג עם מה שראיתי במציאות, של מה שהיה פעם הגשר הגבוה, או הארוך ביותר באירופה והעצים בוודאות את הנאתי.

גשר אירופה, אוסטריה. נשא פעם בתואר חשוב

פראג או בודפשט? שאלו אותי חברים שפגשתי באקראי בעת הליכה ברחוב הראשי של כפר סבא, חושבת על קביעות, על חנויות שנפתחות ונסגרות ומה מכרו קודם בחנות הזו שעכשיו עושה מכירת חיסול לפני סגירה סופית בהחלט, והשתהתי רגע לפני שנתתי את תשובתי המוחלטת " פראג", כי הזכרונות שלי מהטיול ההוא כל כך יפים, מעלים על פני חיוך של הנאה צבעונית בכל פעם שנזכרת, כי אביב בפראג זו לא רק קלישאה – זה גם פסטיבל מוזיקה, ופריחה מדהימה בורוד ולבן ושמש שמפציעה אחרי הגשם ומזהירה את כל הטיפות שנשארו על הפרחים והעלים בגינות ושניה אחרי זה אני נוזפת בעצמי בשקט, בלב – אלה הזכרונות שלי, לעומת זכרונות הקור המקפיא שחוויתי בבודפשט, שהעלה בי את דמותו של אבי הקפוא באותו מקום עצמו בזמן המלחמה, כפי שהוא סיפר לי ואולי בגלל זה לא ממש נהניתי בעיר שכל כך הרבה אנשים אומרים שהיא יפה ונעימה, אז מי אני שאחליט בשביל החברים השואלים אם פראג או בודפשט? הם הלא יסעו בלי הזכרונות שלי, נכון?

גשר תלוי בדרום באווריה. הישג אישי שלי בהליכה עליו

כילדה, בכיתי על מר גורלי, על כך שיש לי ילדות לגמרי רגילה, בלי דרמות מיוחדות. לא גדלתי בתקופת ימי הביניים שתמיד ריתקו אותי, לא הייתי ילדה מסכנה בתקופת מלחמת העולם השנייה הנוראה ואיזה זכרונות יהיו לי כשאהיה גדולה? היום אני יכולה לעשות את תנועת היד המבטלת הזו ולצחוק על הילדה שהייתי ולספר לה שכאשר מביטים לאחור, מחוות קטנות הן החשובות ולא הדרמות הגדולות. כמו למשל אותם ימי שישי אחה"צ מהפיסקה הקודמת, בהם בכורתי ואני מכורבלות על הספה בסלון, בוכות וצוחקות מהפרק השבועי של בנות גילמור ונביחתו של ווילבור, הכלב שלנו מיד עם התו הראשון של שיר הסיום מודיעה כי נגמר, להפעם. ועד היום, אם אשמע את שיר הסיום של הסידרה, אתמלא דמעות געגוע לווילבור עליו השלום. אלה החומרים מהם עשויים זכרונות.

אנשים מצטופפים על גשר בגני קנסינגטון כדי להביט על המזרקה לזכרה של הנסיכה דיאנה

למה בכל זאת אני עדיין מזמזמת את השיר מלמעלה? כי הוא מעלה בזכרוני גשרים אדירי מימדים, בנויים לתלפיות או גשרונים קטנים שהיה לי העונג לחצות או להתבונן עליהם מרחוק ובכל פעם לדמיין את מעשה החיבור האנושי שהם מאפשרים: מצד אחד בין אנשים משני צידי נהר כשלפעמים כל צד הוא ארץ אחרת, או כאלה שחיו בבידוד על איים שאין דרך אחרת להגיע אליהם ומצד שני חיבור בין העבר בו נבנה הגשר להווה, בדיוק כמו הזכרונות המבליחים שלי, שפעמים רבות חסרים פרטים הגיוניים או תארוך או הקשר ורק הסידור בפאזל מאפשר אותם.

גשר המרסמית' בלונדון. אמנות המאה ה19

אין לי פואנטה לפוסט הזה. הוא נכתב ברגע של נוסטלגיה וכעת כשאני עוברת עליו, מגיהה אותו לקראת פרסום, אני חושבת שאולי יצרתי חיבורים בין כמה פוסטים שכתבתי כאן במשך חמשת השנים של הבלוג (תפתחו את השורות הירוקות בטקסט עם הלינקים), שואלת את עצמי האם הבלוג מתעד זכרונות או יצר זכרונות חדשים?

גשר ה-25 באפריל מעל נהר הטז'ו בליסבון. אחיו התאום של גשר הזהב של סן פרנסיסקו

תודה שקראתם אותי, שאתם מאפשרים לי להמשיך ולכתוב את זכרונותי, גם במבט קדימה וגם במבט לאחור. התובנות שלכם והתגובות שלכם כאן למטה גורמים לפוסט הבא להכתב, אז אשמח מאוד אם תגיבו.