פליטי לבוב

זה רק עניין של זמן עד שתמונות של לבוב החרבה יגיעו אלינו מכל זווית אפשרית. בינתיים היא ניבטת במלוא יופייה מאחורי כל הכתבים שנשלחו לסקר את ריבואי הפליטים המגיעים אליה, כתחנת מעבר למקומות בטוחים יותר.

את הפוסט הזה כתבתי כבר לפני שבוע, אולי קצת יותר – מניין הזמנים קצת מתערבב בימנו, ופרסומו התעכב בגלל עניין טכני מהותי – בדרך כלל הפוסטים שלי נכתבים ביחד עם התמונות שלהם – התמונות הם חלק אינטגרלי מכל סיפור שלי, נותנות תמיד זווית ראייה נוספת. הפעם, יש לי רק תמונה אחת ראויה לשידוך והתלבטתי קשות איזו עוד זווית אני יכולה לתת למילים כאן. היום החלטתי שלא צריך. הפעם – המילים יעמדו בבדידותן.

מעבר הגבול סירט, מבט מהצד הרומני

התמונות המגיעות אלינו מלבוב מכמירות לב. תמונות ערימות השלג על פסי הרכבת הם לא מה שקיווינו אי פעם לראות בעיר הזו, שממנה יצא סבא דויד לוינה, אחרי מלחמת העולם הראשונה. אז, לבוב היתה בתחומי גליציה. היתה עיר אוסטרו הונגרית בכל מובן. סבא דויד היה סבו של בנזוגי. הוא התחתן עם סבתא לאה, אף היא מלבוב, הקים משפחה, קיווה לטוב אך חוש מיוחד שהריח את האסון הקרב ובא, גרם לו לשלוח את בנו הצעיר מאוד לישראל בזמן, ודקה לפני שהתחילה מלחמת העולם השניה הצליחו גם הוא וסבתא לאה לברוח למקום מבטחים.

טיולי שורשים מתחילים לעניין אותנו בדרך כלל כשמאוחר מדי, כשאין את מי לשאול. שלוש שנים אחרי מות אבי נסענו לטרנסילבניה, לראות היכן צמח. כמעט לקראת סוף הטיול הגענו לגבול רומניה-אוקראינה, מתלבטים האם לעבור אותו, לנסוע במאמץ רב לטשרנוביץ', לראות את העיר ממנה הגיעה אמי ואח"כ להצפין עד לבוב, כור מחצבתה של משפחת קופלר.

בסוף לא עשינו את הדרך. אמרנו שלא נערבב את השורשים השונים. עמדנו שעה ארוכה במעבר הגבול SIRET וניסינו לצמצם עיניים כדי לראות יותר טוב את מקבץ הבתים הגדול הנראה באופק. ניחשנו שזו צ'רנוביץ' ואח"כ – עוד יותר רחוק, מרחק נסיעה של יום, שיערנו כי היינו מגיעים ללבוב, אילו רק עברנו תחילה במעבר הגבול. וככה בעוד אנחנו מתאמצים לראות, ומונים בקול רם את הסיבות בגללן שווה להתאמץ ולנסוע ועוד יותר סיבות למה לא, ניגשו אלינו שני שוטרים רומנים וביקשו לראות "פספורט".

הרגע הזה, בו שוטרים זרים מבקשים ממני הוכחת קיימות, הוא המפחיד ביותר בחיי. עוד בהיותי ילדה הייתי מתעוררת כשזיעה קרה נוטפת ממני, אחרי חלום בלהות בו מבקשים ממני להזדהות באמצעות ניירות חוקיים ובחלומות האלה לא היתה לי הוכחה כזו. למזלי תמיד התעוררתי. חוץ מחיפוש שורשים, מטרת טיול הזה היתה גם למצוא עוד תעודה שתספר את סיפורי – כבר בימים הראשונים הצלחתי להוציא תעודת לידה בעיר הולדתי. והנה מגיע הרגע המדומיין המפחיד הזה ושני שוטרים לבושים מדים מכף רגל עד ראש, מבקשים מאיתנו בטון כועס מאוד להראות להם דרכון.

מעבר הגבול הזה היה שומם לחלוטין. המבנה נראה חדש, כזה שמעטים מאוד השתמשו בו. שלא כמו מעברי גבול אחרים בעולם בהם עברנו בעבר – היה זה מבנה מפחיד בעליל. מעבר הגבול בסירט חצץ בין העולם בו אנחנו יכולים לנוע בחופשיות לבין עולם שבו אולי לא נוכל לעשות זאת. קולות השוטרים שחזרו על בקשתם הבהירו לנו בן רגע שלא היינו בכלל צריכים להגיע לכאן. נתנו להם את הדרכונים, הם לא הצליחו להסתדר איתם – מעולם לא ראו כנראה כאלה הפוכים, אחד מהם שאל "where?" עם תנועת יד מסובבת שואלת ואני בקול חלוש אמרתי "Israel". הם התייעצו ביניהם בשפתם ועם היד הורו לנו לנסוע לצד השני, כלומר לצד שעוזב לתוככי רומניה ומתרחק מהגבול.

כך לא נכנסנו לאוקראינה אז. לא ביקרנו בטשרנוביץ' וגם לא הגענו ללבוב. במשך השנים ראינו סיפורי מטיילים לאוקראינה, בדקנו ביננו לבין עצמנו האם הגיעה השעה? האם נקדיש שבוע לשורשי הצדדים האלה של המשפחה? בכל פעם שראינו על לוח הטיסות את השם "לבוב", נשאלה שוב השאלה ובכל פעם נזכרנו במעבר הגבול בסירט וביטלנו את הרצון הזה.

בסוף לא ביקרנו, לא ראינו את העיר ממנה יצא שבט קופלר והשתקע בוינה ואח"כ בתל אביב. עכשיו, יותר מתמיד צובט בלב שכנראה גם לא נראה. אבל יותר מכל צובט בלב לראות את תמונות הפליטים בהמוניהם, תמונות של צלמים אמנים מרחבי העולם, שבגלל שהם מצלמים כל כך יפה יותר קשה להתבונן בהם, ובעיניי רוחי אני רואה בין השיירות האלה גם את סבא דוד הצעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה מגיע לוינה, ובשיירה אחרת את סבתא לאה שהצליחה אף היא למרות כל התלאות, להגיע – לו היו לנו תמונות ממשיות כאלה מאז, הן ודאי לא היו שונות מאלה העכשוויות.

*כתבתי את השם "לבוב" כי כך שמענו אותו בבית, בניב הגרמני. כמובן שמרגע שהפכה לאוקראינית, יש לכנותה "לביב".