דבלין לפני הסערה
בילינו יומיים וחצי בדבלין בירת אירלנד, מתוכם שניים ראשונים ממש מהנים ומשמחים. בסופם, או בבוקר שלמחרת פרצה מלחמת השביעי באוקטובר. על כך כתבתי כאן.
חלפו יותר מחמישה חודשים, ורק עכשיו אני יכולה לחבר מילה למילה כדי להזכר בחוויה היפה שחווינו. קיוויתי שאעשה זאת בסוף המלחמה, כשאהיה פנויה רגשית. לצערי זו עדיין נמשכת וכמחצית ממאות חטופינו טרם שבו הביתה.
הטיסה
בחרנו בטיסה של סוויס דרך ציריך. עלותה היתה כמחצית המחיר מטיסה ישירה עם אל על. נחתנו בצהרי היום בדבלין ועוד הספקנו לתור את העיר.
המלון
במרחק דקות הליכה מאזור הטמפל בר, ומהנהר בצד השני. אנחנו בדרך כלל בוחרים במלון שיש לידו בתי קפה ורחוב הומה. הפעם אלה היו מרוחקים קמעה אבל בהחלט במרחק הליכה. בדלפק הקבלה קיבלו אותנו בסבר פנים מאירות: "אני כל כך אוהב את תל אביב", אמר לנו פקיד הקבלה, "ביקרתי בה כבר שלוש פעמים, העיר הכי מגניבה בעולם". הרגשנו שבחרנו טוב. הוא תדרך אותנו לגבי הבילוי בעירו באהבה רבה ואכן השתמשנו בעצותיו. החדר היה נוח מאוד – מרווח ועם פינת בישול.
יום הנחיתה
העיר קיבלה אותנו בזרזיפי גשם, בדיוק כמצופה מדבלין. התכוננו לכך עם ביגוד מתאים ומטריות, הבעיה היחידה היתה הקושי לצלם. מעט הפריימים שהגנבתי מתחת למטריה נותרו כדי להזכיר את החוויה. אחרי הקיץ הארוך החם (שלא נגמר) בבית, שמחנו בזרזיפים. אזור הטמפל בר הוא לב העיר העתיקה, היה היעד הראשון שלנו, ארוחה אירית ראשונה בבוקסטי, מסעדה מומלצת בכל מדריך תיירות ובדיעבד דירגנו אותה במקום האחרון מכל המסעדות בהן אכלנו בכל הטיול. הרחובות הצרים של השכונה העתיקה, מרוצפים אבנים בנות מאות שנים, סוסים מהלכים בה כבשלהם, בתים צבעוניים – הכל כאן שמח ועליז, ואנחנו מרגישים בבית מהרגע הראשון – בתחושה שלנו יש דמיון רב ללונדון. העייפות משעות הערות הרבות שולחת אותנו מהר מאוד, עוד לפני השקיעה, לחדר הנוח למנוחה – חשבנו כי הותרנו מספיק זמן להכיר את העיר - לא ידענו שאנחנו צריכים לבלוע הכל טרם פורענות.
היום השני
אנחנו מתעוררים לפי שעון ישראל (שעתיים אחורה), כאן זה עדיין אמצע הלילה, בחלון המשרד מול חלוננו יש מי שכבר התחיל את יום העבודה או שמא הוא סוגר את יום האתמול?
אנחנו מחכים שהיום יעלה ויוצאים לחפש בית קפה, מגיעים עד לככר הקולג' גרין בו שכן פעם הפרלמנט האירי וכיום הבנק אוף אירלנד. עוד נעבור בה פעמים מספר במהלך היום. בחרנו בקפה הומה אנשים, אך שקט להפליא. פורעים כל עול דיאטה ומזמינים פרוסת עוגת גזר נימוחה לשנינו, לצד קפה חזק, גדול וטעים. בדרך אל היעד הראשון שלנו הוא מוזיאון הסיפרות, אנחנו עוברים במדרחוב בו צולם הסרט הנפלא "פעם אחת".
כאן צריך לפתוח סוגריים, ולספר שלפני הנסיעה השתדלנו ממש להכנס לאווירה אירית: קראנו ספרות אירית יפה, מגוונת – ספרים קלאסיים לצד עכשוויים, הכנסנו למסלול הטיול מקומות שהוזכרו בהם, ראינו סרטים איריים, גם כאלה שחיי היום יום שלהם מככבים לצד הנופים המופלאים.
על כן ברור שבחרתי במוזיאון הספרות כיעד חובה. התרגשתי מהתצוגה המרשימה והמתגאה בתרומתם של מיטב סופרי אירלנד לספרות העולם.
אני מתעכבת על קיר הכניסה ובו ציטוטים נבחרים מפי הסופרות והסופרים הידועים, בוחנת אותם, מזדהה עם כמה מהם "ישנם רגעים בחיים המאפשרים לכמה לבבות להכיר באושר שלהם ולדעת עד כמה זה מרטיט" שועל הכסף, סאמרוויל ורוס.
"בכל התקדמות מאבדים משהו, בכל צעד אחורה מרוויחים משהו" דירדה מאדן.
באולם הסמוך מוצגים על ציר זמן בן מאות שנים כמעט כל סופרת או סופר שנגעו בדרך זו או אחרת באירלנד, חלקם זכו לתהילת עולם, כמו ג'יימס ג'ויס בעל "הדבלינאים" שהיה בין הספרים שקראתי לפני הטיול ו"יוליסס" האלמותי, זוכה לקיר ספרים משלו ובו כל התרגומים בעולם כולל בעברית. בחלון תצוגה אחר מדליית הנובל של ייטס.
טעויות
לא חשבנו לרגע שבאוקטובר יהיו מטיילים רבים, לא העלנו על דעתנו שצריך להזמין מראש כרטיסי כניסה. וכך הגענו לאוניברסיטת טריניטי על מנת לראות את אולם הספרייה המיוחד, העתיק שלה. ובכן, מספר האנשים המורשים להכנס בעת ובעונה אחת מועט ולכן יש לרכוש כרטיסים מראש ולהרשם לשעה יעודה. הבוקר שלנו כבר היה תפוס לחלוטין! אז רכשנו במקום כרטיסים לאחר הצהריים ובינתיים יצאנו ליהנות מיום שמש נדיר בעיר היפה. השלמתי צילומים בככרות שאתמול לא יכולתי לצלם, חלונות הראווה מוקדשים לסתיו עם סריגים בצבעי שלכת וצמר אירי לקנייה בצבעים דומים.
חלפנו שוב על פני מדרחוב גרפטון, בילינו יותר משעה בפארק סנט סטפן - הענק ואז הגענו ל"מוזיאון הקטן" זה שמו של מוזיאון שנראה באמת חמוד, רק כדי לגלות שגם הוא מלא לחלוטין להיום. המארח (יש איש בעל תפקיד כזה!) נתן לנו סקירה קצרה, הומוריסטית על המוזיאון והבטחנו לשוב למחרת.
שיטוט בירוק האירי
חזרנו לפארק והתפעלנו מהירוק האירי - דשאים, פריחה אחרונה לשנה זו, ציפורים רבות שאיני מכירה, חלקן מחכות בסבלנות שאצלם תמונה יותר טובה, עופות מים ומשמש חמימה מעל כיתת בנות מטיילות. בדרך לארוחת צהריים אירית כהילכתה עברנו בשוק של סופ"ש וכיבדנו את מולי מלון בפינת רח' גרפטון – אגדת מוכרת הדגים שהפכה להמנון ולפסל.
בכלל, רחובות דבלין מלאים בפסלי אנשים ממעמד הפועלים לצד גיבורים שונים. קשה להתעכב על כולם, אבל יש תחושה שההסטוריה מלווה את כל הביקור בעיר.
הדרך לעוד יעד – חנות ספרי ילדים מיוחדת במינה מובילה אותנו דרך חנויות יד שנייה, שווקי פרחים ועתיקות רק כדי לגלות שהחנות סגורה עקב שיפוצים.
סוף כל סוף הגיעה השעה היעודה לביקור בספריית טריניטי. הפעם מדשאות האוניברסיטה מלאות בסטודנטים ולא רק בתיירים. אנחנו עוברים בכל החצרות המרשימות, נכנסים לאולמות המורשים לכניסה ונושמים את ריח רצינות ההשכלה הגבוהה כאן. הספריה עצמה מרטיטה, למרות שרוב הספרים כבר הוצאו לשם ריענון המדפים העייפים, התצוגות בויטרינות המרכזיות מרגשות – הנה הנבל האירי שהוא סמלה של אירלנד החופשית, הנה מגילת העצמאות של הרפובליקה האירית מיום הכרזת העצמאות, הנה הסבר על אמנות הקליגרפיה הקלטית.
אנחנו לוקחים את הדרך הארוכה בחזרה למלון, עוברים דרך פארק מריון סקוור כדי לפגוש את הפסל האייקוני של אוסקר ווילד – חצי צוחק חצי בוכה, שוב פוגשים קבוצת תלמידים, ולאחר מנוחה קצרה לצד עופות המים באגם אנחנו מחליטים לסיים את היום שוב בטמפל בר. החלטה שעד סוף הטיול אברך עליה – כי כל כך שמחנו בשעה האחרונה הזו של היום! שמחה אירית אמיתית, הנובעת מכוסות הבירה הרבות ומהשירה האדירה הצפופה בפאבים השונים.
למחרת, ארבע וחצי בבוקר שעון אירלנד, נגמרה השמחה. את היום האחרון – השביעי באוקטובר העברנו בשיטוט סתמי, מחוברים לחדשות ולחרדות מהבית.
לקריאה נוספת:
כאילו לא היינו באירלנד - רשמי המשך הטיול שלנו באירלנד תחת חרדות המלחמה.
הטיול של איריס סוויניק שהיווה השראה
Comments