כאילו לא היינו באירלנד
ידענו שזמננו קצוב, כי הסתכלנו על לוח השנה וידענו שאנחנו לא נעשים צעירים יותר. ידענו שזמננו קצוב, כי קראנו עיתונים וצפינו בחדשות ובשנה האחרונה עמדנו בכיכר העיר מדי שבת בהפגנות. ידענו שבגלל הזמן האוזל, אנחנו צריכים להספיק לממש את החלומות הגדולים. הספקנו לנסוע לטיול מקיף באיסלנד, לכבוש את האולימפוס ולאחר הטיול בנורבגיה שכנענו את עצמנו שהפחד מנהיגה בצד שמאל לא צריך לבטל את הכמיהה לטיול באירלנד: כמעט כמעט הצליח לנו. בחמישי לאוקטובר נחתנו בדבלין, בשביעי לחודש נגמר לנו הזמן והתעוררנו לסיוט. לא חשבנו שקיצו יגיע כל כך מהר ובצורה נוראה כל כך.
הטיול תוכנן להיות מנוחה בפסטורליה. במשך שנים רבות ראיתי באירלנד עוד מדינה במאבק ממושך הדומה במובנים רבים למאבק בו נתונה ישראל, ודוגמה נוספת לחיים על הקצה. אמנם הקצה שלהם יותר ירוק אבל בשלנו יש פחות גשם... חשבתי שאפשר ללמוד מהם משהו, לא יכולתי לדמיין את האירועים כפי שקרו.
התכוננו לטיול איטי ביותר ביחס לטיולים של אחרים עליהם קראתי באובססיביות, בעיקר כדי להתגבר על פחד הנהיגה בצד שמאל.
התחלנו בדבלין – כי אם כבר נוחתים באי, אז אפשר להקדיש לה יומיים וחצי כי חייבים לראות את המדרחוב בו התרחש הסרט הנפלא "פעם אחת", חייבים לראות את אולם הספרים בספריית טריניטי, גם אם אנחנו יודעים שרוב הספרים הוצאו מהמדפים לשם תחזוקה. ואכן דבלין היתה טובה אלינו ביום וחצי שלפני השביעי לחודש - הספקנו לטייל במוזיאונים שלה, בפארקים ובפאבים של רובע טמפל בר (אולי פעם, כשכל הסיוט ייגמר אוכל לכתוב עליה)
בסופו של דבר, הנהיגה הזו בצד הלא נכון ובכבישים הצרים של אירלנד היתה הקלה שבמשימות. משימת ההנאה היתה קשה בהרבה. "הייתם אמורים להתנתק בחופשה" כותבת בכורתי בוואטסאפ המשפחתי, שעה לתוך מתקפת הטילים המאסיבית, "אתה במקום בטוח?" אני דואגת לצעיר שלנו, וכך מתחילת המלחמה ועד יום הטיסה חזרה.
סיפורי הזוועה על הטבח הנורא וחטיפת האנשים הגיעו אלינו בתחילה בטפטופים מהרשתות החברתיות ובוואטסאפ המשפחתי. בחוץ שמש אירית נדירה לעונה זו של השנה, מזג האוויר מושלם לטיולים רגליים כאילו היה קיץ: שילוב של ערפל וימים בהירים, יערות ירוקים ופכפוכי מים שהיו יכולים לייצר מראות של אגדה, אני מצלמת מעט ובאגביות, אומרת שאולי כשאסתכל על התמונות בבית אראה את היופי. אני רואה בעיקר את הצבע החום של כמישת עלי השלכת ובוכה יחד איתם. הלב שלנו כבר נמצא במקום אחר.
תכננו הרבה מנוחה בין הליכות מעטות לצד פלגי מים ויערות. על כן שכרנו חדר במלון נוח בקילארני (Killarney) לחמישה ימים, קרוב לכניסה אל הפארק הלאומי מצד אחד ובמרחק הליכה רגלית ממרכז העיר הצבעוני והיפה, שכרכרות רתומות לסוסים משמשות בה לתחבורה ציבורית. לקילארני הגענו יחד עם ההודעה כי בת משפחה שלנו ובנה התינוק חולצו בשלום מהעוטף אחרי יממה בממ"ד. התחלנו לנשום יותר טוב.
לפרק ההליכות ארזנו מקלות הליכה, לפרק המנוחה ארזנו בגדי ים עבור הבריכה המקורה – לא השתמשנו באלה גם לא באלה.
בערך יומיים לאחר תחילת המלחמה, ירד לנו האסימון שאנחנו במצב של פליטות. הידיעות על כל חברות התעופה שפסקו לטוס לישראל, חילחלו לתודעה. ברחובות קילארני שמענו קבוצות דוברי עברית מנקדות שיחות בקלטית. איכשהו זה הרגיע. "עדיף להיות רחוקים ובמקום בטוח, גם אם החופשה נהרסה" כתבה אילאיל, השיחות שלנו נקטעות כל הזמן על ידי אזעקות - הם רצים למרחב המוגן ותוך כדי כך מרגיעים אותנו, הרחוקים. "עד שתצטרכו לחזור כל הטיסות יחזרו לטוס כרגיל" היא היתה אופטימית. בינתיים מקבלים מהם תמונה של מדפים רייקים בסופר ואנחנו בדאגה של הורים מרחוק, מצלמים את הסופרמרקט הניבט מחלון החדר במלון שלנו, שפתוח 24/7 "עושים משלוחים?" שואלת בכורתי?
אנחנו נעים בין האתרים השונים במחוז קרי לפי מפות גוגל שהכנו, מדלגים על יותר נקודות מסומנות מאלו שעוצרים בהן. מזל שהרכב שקיבלנו היברידי ועל כן חסכן בדלק שאנחנו מבזבזים לשווא. אחרי טבעת קרי (Ring of Kerry) וטבעת דינגלי (Dingle Peninsula Loop) עליהם סימנו וי, נוסעים לגאלווי גיבורת הספר "ארבעה מכתבי אהבה" של ניל וויליאמס, אין לנו שום רצון וחשק לסטות מהדרך לצוקי מוהר (cliffs of moher) היותר מפורסמים.
בשלב זה אנחנו מתחילים ספירת מלאי: עם הבגדים המעטים שיש לנו נסתדר, מהדרכונים לא נפרדנו כבר מההתחלה, את הכסף המזומן שלקחנו איתנו שמרנו לעת צרה אם תבוא, בכרטיסי האשראי השתמשנו במשורה ובכל פעם שהמסופון הודיע שעסקת האשראי שלנו עברה בהצלחה, קיבלנו למעשה אישור מוחשי לכך שהמדינה עדיין קיימת. בחדשות האיריות להן האזנו בכל שעה עגולה, ובטלוויזיה האירית עברו מדיווח אוהד לישראל לדיווחים על הפגנות פרו-פלסטיניות ואנחנו הפסקנו לדבר ביננו בקול רם ברחוב. למעשה, יצאנו מעט מאוד מהמלון, רק לצורך ארוחות והצטיידות הכרחית, התחלנו לוותר על ניקוי החדר כי לא יכולנו להתנתק מערוצי החדשות, וגם כי העבודה שעשיתי מרחוק נעשתה דחופה ונדרשת: הקימו מרפאות במלונות המפונים בארץ ועזרים גרפיים נדרשו ממני בדחיפות. הרגשתי שאני תורמת במשהו למרות המרחק הפיזי.
"יש לנו גרייס של שבועיים מיום סיום הטיול" כתבנו לילדים, "זו כמות התרופות שהבאנו איתנו, לשבועיים מעבר לתאריך החזרה המיועד". מרגע שההבנה הזו מחלחלת, התחלנו להיות מוטרדים ממש, בודקים כל הזמן את מצב הטיסות לארץ. לא בטוחים אם הטיסה שלנו בסוויס תתקיים. "אני רק רוצה לעזוב את האי" אני כותבת לילדים, "כשנגיע ליבשת, האפשרויות שלנו לחזרה הביתה יהיו טובות יותר". בכל יום מתמעטות הטיסות הזרות לארץ עד שכולן מתבטלות.
נוסעים בדרך המהירה לגאלווי ורק עיירה אחת בדרך – אדאר (Adare), מוציאה מאיתנו קריאות התפעלות, בכיכר הקרובה אנחנו מסתובבים וחוזרים אליה לשעה קלה של צילומים, קפה וחטא של עוגה די מושחתת.
את גאלווי (Galway) ראינו אגב היציאות לאוכל, לסופרמרקט. במעט ההליכה שלנו ברחובות מלאי השמחה והמוזיקה, כעסתי על האנשים החיים את חייהם הרגילים, שלא חשים כמונו, את סוף העולם הקרב. הפרש השעות הגדול מאפשר לנו להיות מעודכנים במתרחש כמעט און-ליין, בכל השעות הקריטיות.
ביום שסוויס הודיעה לנו במייל על ביטול הטיסה שלנו אנחנו מוצאים במקרה מקום בטיסת אלעל חזרה מדבלין. קונים מהר כרטיסים ליום אחרי תאריך ההחזרה המקורי, לא מאמינים למזלנו הטוב ועד לרגע האחרון, בו הגיע המטוס לשער היציאה בשעה של איחור, חששנו שהטיסה לא תתקיים. שאלות של מקומיים "מאיפה אתם?" נענות על ידנו בהתחמקות אלגנטית.
עתה נוספה לנו יממה לא מתוכננת. בדיקה מהירה במפה מובילה אותנו לעיירה החמודה - אתאלון (Athlone) ולמלון הזול ביותר בטיול היקר הזה. עם השקט הנפשי שקנו לנו כרטיסי הטיסה חזרה, יצאנו להכיר אותה ואת רחובותיה היפים. אפילו נהנינו מארוחת צהריים טעימה מאוד.
ואת היום והלילה האחרונים בילינו בחדר במלון בשדה התעופה, לאחר החזרת הרכב. חששנו להגיע לדבלין הקרובה בה יש כבר הפגנות של פרו-פלסטינים על בסיס קבוע.
על אף המיטות הנוחות להפליא בכל חדרי המלון בהם שהינו, לא ישנו כמעט באף לילה, בכל התקופה הזו. התהפכנו על משכבנו עד השעה שלוש, ארבע לפנות בוקר (שעוננו) ואז כבר התחברנו לערוצים השונים. בדרכים בהן נסענו עברנו דרך עיירות צבעוניות, שוודאי לכל אחת מהן יש ייחודיות כלשהי. לא בדקתי את שם כולן על המפה, לא התעכבנו להכיר אותן. המשכנו הלאה בתקווה יחידה שיאפשרו לנו להכנס לחדר המלון הבא למרות השעה המוקדמת. זה היה היעד שלנו הפעם.
את הפוסט הזה כתבתי בעיקר כדי לא לשכוח. אף גורם רשמי אירי לא ביקש את הדרכונים שלנו באירלנד, לא בשערי הכניסה והיציאה ולא באף אחד מהמלונות. כאילו לא היינו באירלנד.
יופי של אסקפיזם! אירלנד בהחלט מרהיבה...המציאות כל כך הפכפכה רבקה יקרה