• רבקה קופלר

תכנון טיול - להקים מההריסות

כשאני נוסעת לאירופה, חוץ מהנאה מנופים עוצרי נשימה, אני מצפה להיות ולו לרגע, חלק מהתרבות המפוארת שלה, שהיא חלק מעברה. לעמוד נוכח מונומנטים עתירי עוצמה ולהתפעל. לעמוד ליד קתדרלות מפוארות ולזכור לרגע את מאות השנים בהן נבנו, את כל האמנים בני בלי שם שהשאירו בהם את חותמם, את כל האנשים האלמונים שקיפחו חייהם בבנייה, רק כדי שאני ושכמותי נוכל לחזות בפאר.

לונדון - קתדרלת סנט פול מציצה מבין בינייני הסיטי החדשים

אבל מה אנחנו בעצם רואים כשאנחנו מגיעים לאירופה? האם הרטט שאנחנו חשים נוכח פאר הארכיטקטורה רבת גווני העבר, מקושטת במיני קישוטים ופסלים אדירי מיימדים, בעצם מוצדק? האם אנחנו רואים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים? אולי זו התפאורה שבנו עבורנו, התיירים?

לונדון - גשר האמרסמית. המוני גשרים פוצצו על מנת למנוע העברת נשק וחיילים, כולל היפים ביותר באירופה

המחשבה על הנושא הזה עלתה בי לראשונה כשהכנתי את הטיול שלנו למינכן. לא יכולתי שלא להשוות תמונות של לפני, כלומר אלה של אחרי מלחמת העולם השניה רבת ההרס, לתמונות של אחרי, כלומר אחרי השחזור. נטיתי להעדיף את הבניינים שהבליטו את היותם משופצים, כלומר מכילים בתוכם אלמנטים מודרניים לצד שיחזור העיצוב המקורי על פני המבנים שהתחפשו לעתיקים. על אלה אני רוצה לדבר, הרי בגלל תמונות "הלפני" אני יודעת שהם היו הרוסים כמעט לגמרי.

מינכן - ישן מול חדש

מעל 70 שנה חלפו מתום מלחמת העולם השנייה. אז, רגע אחרי המלחמה, רוב ארצות אירופה היו לעיי חורבות. מעט מאוד מעריה לא נפגעו כלל ובאלה שנפגעו, מעט מאוד מבנים ומונומנטים נשארו עומדים על תילם.

מה שלא נפגע במלחמה ההיא מן האוויר על ידי חיל האוויר הגרמני, נכתש על ידי מטוסי בעלות הברית. ומה שניצל מהפגזות אוויריות נפגע מהפגזות קרקעיות של הצבא האדום. נדמה לי שלכולנו יש בזכרון תמונות כאלה של ערים חרבות. אפשר לצפות בתיקיית הפינטרס שלי עם תמונות רלוונטיות.

מזרח ברלין - לאחר נפילת החומה

עם תום המלחמה, בארצות מערב היבשת היה שיקום מהיר, יחסית, תוך שנים ספורות, לרוב בכספים שהגיעו מארה"ב. הריסות פונו, מבנים שאפשר היה לשקם, שוקמו ובמקום אלו שלא - נבנו חדשים ומודרנים, פלדה וזכוכית.

מערב ברלין - פלדה וזכוכית ברחוב קודאם

ואילו בארצות מזרח היבשת, שנשארו תחת הכיבוש הסובייטי התמהמהו שנים, פינו את ההריסות כדי לקיים חיים סבירים, אך בהעדר מימון גם לא היה שיקום. בעוד במערב הזדרזו להקים מההריסות שיחזור מושלם של המבנים ההסטוריים, ככל יכולתם, בעיקר במרכזים העתיקים, במזרח גילחו אותם והקימו תחתם את מה שקרוי בפינו היום "מבנים סובייטים" – מבני הרכבת הארוכים המוכרים לנו כל כך מעיירות הפיתוח שלנו, אך בהרבה יותר גדול. גם שם כמו אצלנו חשבו על שיכון מיידי של כל הפליטים והעקורים הרבים והמבנים האלו שירתו היטב את המטרה.

מיד עם תום המלחמה, לא היו כמעט גברים בנמצא. רובם מתו, נפצעו או היו עדין בשבי, כך שפינוי רוב ההריסות נעשה בידי נשים, אבל על כך ראוי לייחד סיפור נפרד.

ברלין - רובע מיטה

כשהיינו בברלין בפעמים הראשונות, יכולנו עדיין לראות את הדיכוטומיה הזו: בצד אחד של העיר צפינו בהרס של המלחמה, גם שישים שנים אחרי ובצד השני של העיר אי אפשר היה להבחין בהסטוריה. התעלמות כמעט מוחלטת ממוראות אותם ימים. רק את הכנסיה השבורה השאירו כפי שנשברה, אבל לעיניים המודרניות היא נראית כמו פסל ענק, לא כמו שאריות של מבנה עתיק ומפואר שנהרס באחת, במלחמה. אחרי נפילת החומה, הוקמו האנדרטאות הרבות כדי להזכיר.

מערב ברלין - הכנסיה השבורה

את כל רובע ניקולאי בברלין, שהיה פעם לב העיר בנו מחדש, השתמשו בתמונות של פעם כדי לדייק ואני עמדתי בין כל התיירים ושאלתי את עצמי האם הבנאים של היום הם אומני בניה כמו בנאי המאות הקודמות? ודאי קיצרו תהליכים באמצעים מכניים שלא היו בידי הבנאים המקוריים כדי לסיים בזמן סביר עוד בימנו, האם זה מפחית מערך ההנאה שלי נוכח מה שאני רואה?

מזרח ברלין - רובע ניקולאי

בדרזדן שנהרסה כמעט לגמרי בימי המלחמה האחרונים, ביקרנו ב-1999 בכנסיית פראונקירכה, הסבירו לנו איך בונים אותה מחדש ממירב האבנים המקוריות ששרדו, הודות לתוכניות הבניה שנשמרו במרתפים. כמו פאזל סימנו לאן כל אחת מהן שייכת ובעדינות החזירו אותה למקומה הטבעי. היא היתה אז שחורה בגלל השריפה הגדולה. היום היא כבר עומדת על תילה, נקייה ומצוחצחת ואיש לא יוכל להבחין שקרה לה אי פעם דבר מה. כדאי לקרוא כאן על עבודת השיחזור

דרזדן - כנסיית פראונקירכה - צילום באדיבות מיכל בן אריה

בסיגישאורה, העיר הימייביניימית של טרנסילבניה הזדמן לי לבקר בדיוק בזמן השיפוצים הגדולים. רומניה התכוננה אז לכניסה לאיחוד האירופי וכספים רבים הוזרמו לטובת העניין. סביר להניח שמצבה הרעוע של העיר נבע בעיקר מהזנחה רבה בשנות הכיבוש הסובייטי. צילמתי והרגשתי שאני מתעדת את הרגעים האותנטיים האחרונים. יותר סיגישאורה לא תיראה ככה.

סיגישווארה, רומניה, בזמן השיפוצים

זוכרים את הסרט האדם השלישי? הוא צולם בוינה ממש בתום המלחמה ואת מראות ההרס שצולמו בסרט, קשה לי לשכוח גם היום. לשמחתי הרבה אי אפשר היום לראות בוינה זכר לאותם מראות שצולמו ממש בשנים הראשונות לאחר המלחמה. וינה שופצה במשך עשרות שנים ואף ניצלה זאת להקמת מערכת רכבת תחתית מעולה. כשעמדתי לראשונה ליד סאן סטפן, הקתדרלה המפוארת, בעלת הגג המיוחד שלה שנשרף לחלוטין ב-1945 על ידי חיילי הצבא האדום, לא יכולתי שלא לראות בעיניי רוחי את מראה הכנסייה ההרוסה מהסרט ולחשוב על מהות האמנות המשוחזרת. המראה כנראה זהה, אך הגג היה בנוי שלד עץ ובשנים העניות שלאחר המלחמה אי אפשר היה להשיג עצים לבניה כנדרש אז יצקו שלד ממתכת. האם זה משנה לי כצופה?

וינה - הגג של קתדרלת סאן סטפן

בסיור באופרה הסמוכה, הצביעה המדריכה על החדרים השונים, הזכירה שמות של מלכים ורוזנים שהשתמשו בהם, לרגע יכולתי לעצום עיניים ולדמיין ורק אחר כך לתהות מה מכל זה אכן נשאר מאותם ימים כדי להמשיך ולספר אגדות.

וינה - בית האופרה המפוארת

בטיול האחרון בלונדון התפעלתי כל כך מהמבנים העתידניים של הסיטי. אני מניחה שהם לא היו נבנים אם הרחובות סביב סנט פול לא היו נהרסים בבליצקריג – ההפצצות הגרמניות הקשות על לונדון.

אני חייבת להודות שבכל פעם שאני מגיעה לתחנת טיוב ישנה, שנראית באמת כמו צינור, החום השורר שם גם היום גורם לתמונות האנשים המסתתרים בהם מאימת ההפגזות, לעלות לפני עיניי.

לונדון - הטיוב

המטיילים היום בארצות מזרח אירופה, יפגשו ערים שלמות שהוקמו מחדש מהחורבות, נצבעו בצבעים יפים ומדמים חיים של פעם, לפני שנעלמו לבלי שוב.

הדילמה שהצגתי דומה לדילמה של העומדים ומתפעלים מול יצירות אמנות בני מאות שנים, כמו "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י או "הפרימוורה" של בוטיצ'לי, ששוקמו וצבעיהם הדוהים שוחזרו והושבו לחיים, אמנם בדיוק מדעי מירבי אך כשאנחנו, בני המאה העשרים ואחת עומדים מולם, אנחנו לא רואים כבר את משיכות המכחול של האמנים המקוריים. אבל זה אולי ערך שימור העבר, אולי זו התרבות של אירופה שמתגאה בעברה לפני שהרסה את עצמה, לתקן ולהעמיד על מקומם את הסמלים הלאומיים ואת המונומנטים שמפארים את ההסטוריה שלהם, ביחד עם המודרניים שיוצרים מסורת חדשה.

מילאנו - חדר רסטורציה במוזיאון פינקוטק די-ברארה

מודה לכם שהגעתם עד כאן. זה לא היה נושא קל לכתוב עליו, התחקיר והצפייה בתמונות ההרס לא היו פשוטים, אני אשמח, אם תגיבו כאן למטה ותשתפו אותי בדעתכם.





#ארכיטקטורה #אירופה #טיולבחול #אמנות

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

נורבגיה - טיול עם ילדים.
תובנות שלמדנו בטיול היפייפה, בין הפיורדים היפים בעולם, על איך בעצם מטיילים עם ילדים. מה חשוב יותר בטיול כזה ומה פחות.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
רומן היסטורי פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

  • fcebook
  • Pinterest
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015