ימי התום
כשיצאתי להרפתקה הזו של "אוספת אוצרות", לא חשבתי שאגיע לידי מופשט כזה, ובכל זאת אני רוצה לנסות ללכת על השביל המיוחד הזה למסע זכרון דרך תמונות שמזכירות לי מראות שדמיינתי עת האזנתי למוזיקה אהובה, בעיקר בשנות נעורי. החיבור בין מוזיקה לויז'ואל הוא לא מובן מאליו, למרות שעשו זאת לפני. די אם אזכיר את "פנטזיה" של דיסני ואת "צלילי המוזיקה" שקיבע לעד את נופי זלצבורגלנד עם המוזיקה של הסרט. אני - אנסה לעשות זאת באמצעות הצילומים שלי.
מוזיקה עיצבה עבורי נופים שמעולם לא ראיתי קודם לכן. גם אם לא נסעתי במוצהר אף פעם בעקבות יוצרים ויצירות כלשהם, הרי כשהגעתי לנופים האלה שראיתי בעיניי רוחי בעת האזנה למוזיקה, ידעתי לאן הגעתי.
רוב הצלילים הגיעו אלי בילדותי ובנעורי מהרדיו הישן בסלון שניגן בעיקר שירים עבריים בני התקופה אבל גם מתקליטים שרוטים מרוב שימוש שהונחו על הפטיפון שבראש אותו רדיו. היה שם עושר של צלילים, של שירים צרפתיים שהיו מאוד מאוד אופנתיים בארץ, באותם ימים ושירים עבריים שהתגעגעו ל"אמא רוסיה" דרך השדות שבעמק.
אבל המוזיקה הטובה באמת, זאת שהיה צריך להגביר עבורה ווליום, זאת שצלילי הגיטרה החשמלית שלה עירבלה את הקרביים בתוכי, זאת שעזרה לי למרוד ולהתעצב - הגיעה אלי מבריטניה.
בבריטניה למד המורה שלי להתעמלות, שהיה גם הכוריאוגרף של להקת המחול שהייתי חלק ממנה שבע שנים. את התקליטים המכושפים, כמוהם לא שמענו באף מקום אחר, שהוא הניח על הפטפיפון בחזרות - הביא איתו משם, כך שגם אם מקורות הלהקה המנגנת הם על מקום אחר במפה, זה לא הפרט החשוב עבורי. התקליטים האלה היו קצב הריקוד שלנו, החלומות על העולם הגדול, התפאורה לדמיונות.
מבריטניה הגיעו כמובן הביטל'ס שפעם קראנו להם החיפושיות והם היו עבורי השער ל"מוזיקה האחרת" כמו לרבים מבני דורי, ומבריטניה הגיעו הדיפ פרפל שאז היו סגול כהה וגם האבנים המתגלגלות שהן הרולינג סטונס ופינק פלויד שאני לא זוכרת שהמציאו להם שם עברי, אותם שמעתי לראשונה אצל השכנים שלי: כל יום אחר הצהריים ישבנו ממש בלי לעשות כלום חוץ מלהאזין לפלא, ולחשוב שאיכשהו, באיזשהו אופן קוסמי אנחנו חלק מאיזו תנועה עולמית גדולה.
אני בת 14, שוכבת על מזרן באולם התעמלות. זה הרגע הזה של הרגעות אחרי שעה של ריקוד אינטנסבי כמו שרק הקצב של גט רדי (get ready) עם כל קטע התופים הארוך של אדמה נדירה (Rare Earth) יכול להפיק. המורה מבקש לנשום ולנשוף ומחליף על הפטפון תקליט. תקשיבו טוב הוא אומר, צלילים כאלה טרם שמעתם. תנו לצלילים האלה להיכנס אליכם ולטייל בגוף. תרגישו את מסע הצלילים בכל חלקי הגוף. וכשאני פוגשת לראשונה את הגרפיטי של ברלין ושורדיץ' בלונדון כל כך הרבה שנים אחרי, אותן תחושות ראשוניות, מרדניות, מציפות אותי.
מאוחר יותר הגיעה תקופת הטייפים והקאסטות. הייתי אלופה בלחיצות מהירות על פליי ורקורד כדי ללכוד את השיר בשלמותו כפי ששודר ברדיו בלי לקלוט את הגיגי השדרים. כך הקלטתי את אומדון של מייק אולדפילד (Ommadawn – Mike Oldfield) , נכון – גם הוא מאותה ממלכה – עם "הקפיצה" בתקליט (כמה עוד יודעים מה פירוש?) בשידור. אמרתי לעצמי שבחלוף השנים לא ארגיש, לא אדע. ברור שידעתי. אומדון היה בשורה לתקופה מאוד שקטה במוזיקה שלי, של שדות ירוקים אינסופיים.
יש מוזיקה שהולכת איתי מאז ועד היום ויש כזו שאני לא מבינה היום, ממה התלהבתי אז. רבים מהזמרים והלהקות של שנות השבעים זנחתי מיד עם פרוס העשור החדש שהביא עמו מוזיקה לגמרי אחרת, שבתי אליהם שנים רבות אחרי, כשאולי הייתי בשלה יותר להבין את המורכבות של חלק מהם, את הפשטות והקסם של אחרים. בחלק מהיצירות, אני שומעת היום סוג של בוסר, של ילדותיות (אולי שלי...) ואולי גם זה גורם לי לאהוב אותם יותר.
היום לא צריך עוד להתלבט שעות בחנות התקליטים/דיסקים - הכל פרוס ברשת עם/בלי פרסומות, מסודר לפי אוספים מאוד פרטיים או מאוד ציבוריים, אין כמעט יצירה שאי אפשר למצוא בשלמותה ובאיכות טובה ובגרסאות שונות, להאזין וליהנות.
אני לא נוהגת ללכת להופעות של אותם ענקים שהפכו בינתיים קשישים עם גוון קול שונה ובאים לכאן לחדש ימיהם כקדם, חוששת לקלקל את קסם הזכרון שלי ולהחליפו בעכשווי.
* תודות אני חייבת לבועז כהן שמנעים לי את הבקרים במוזיקה משובחת ברדיו 88, ושהספר שלו "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" היווה השראה לפוסט הזה.
אומדון חלק ראשון | אומדון חלק שני - מייק אולדפילד
לחיצה על מפת הממלכה המאוחדת תוביל למפה מעניינת של מיטב הלהקות והזמרים שלה.
