וינה - בית מספר שתים-עשרה
חזרנו לבית בו גדל חמי בוינה, פעם נוספת
יש רגעים בחיים ששווים הנצחה. יש רגעים בחיים שבשבילם כדאי לתחזק בלוג סיפורים. אנחנו עומדים לחזור בקיץ הזה לוינה והפעם למאורע משמח שודאי עוד אספר עליו, אבל לפני כן אני חייבת לספר סיפור מהטיול הקודם שלנו לבירת אוסטריה:
הביקור האחרון בוינה היה לכבוד יום הולדת עגול לבנזוגי. כל העיר שמחה בחגיגה – רחוב מאריה הילפר (Mariahilfer) נצץ באור יקרות, במדרחוב גראבן (Graben) קישוטי נורות מרהיבים אחרים, בכל פינה הוקמו דוכני מזון מהיר – כן הבנתם, התקופה היא זו שלפני כריסטמס.
כשהתכוננו לטיול, חזרנו אל התמונות הישנות, אלה שעוברות במשפחה בירושה, אלה שהם נכס הזכרון שאנחנו נושאים עמנו. וינה מככבת בהם לא מעט. חמי, אביו של בנזוגי נולד בוינה. הוא היה איש יפה תואר, חכם ובעל לב רחב ואהב את וינה עיר הולדתו אהבת נפש. הוא היה בן שמונה עשרה וחודש כשאוסטריה סופחה לרייך. כעבור שלושה חודשים עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו ואמו והחל במסע ארוך ובלתי יאמן שבסופו הגיע לפלשתינה, כשהוא נושא עמו את תעודותיו, רובן מעוטרות צלב קרס.
שנה ארוכה התגעגע להוריו האהובים שהשאיר שם, וכשהגיעו אף הם, בדרך לא דרך, דקה לפני שנסגרו שם השערים, לא היה שמח ממנו.
אני חושבת עליו עתה, במונחים של ילד, הרי היה בן שמונה עשרה כשעזב את ביתו החמים שלא מרצונו. אדם שנקרע כך מנוף ילדותו חייב שיתגעגע כל חייו למקום שעירסל אותו, שהיה עד לבגרותו, להישגיו ולאהבותיו.
בכל הזדמנות נסע לוינה, גם בתקופות שלא נהגו לנסוע לחו”ל. היה לו מסלול קבוע שהיה הגרעין לכל טיוליו – בית מספר 12 ברחוב כל הקדושים (allerheiligenplatz) שנבנה מחדש בשנות השישים במקום זה שנהרס במלחמה, בית הספר בו למד, ומקום הנופש אליו היתה נוסעת כל הכתה פעם בשנה.
לפני שלושים ושתים שנים לקה בליבו באמצע טיול כזה, ונפטר בנופים שכל כך אהב. יש לנו ערמות של תמונות מהטיולים האלה, בעיקר שיקופיות שהוא נהג להקרין עבורנו כמעט בכל סוף שבוע ולספר את אותו סיפור מחדש.
זמן קצר אחרי מותו, נסענו לטיול המשפחתי הראשון שלנו, עם הילדים הקטנים, בעקבות טיולו האחרון. תחנה אחר תחנה, מבלי שממש היו לנו כתובות. המכונית כאילו נסעה מאליה, הובילה אותנו שוב ושוב לשמות מקומות מוכרים, וכך הגענו גם למלון בו נפטר בגמונדן. בעל המלון זכר כמובן.
וינה שסגרה אז את הטיול ההוא היתה עייפה בערך כמוני, אחרי הטיול הארוך, נשרכתי אחרי ילדי העייפים גם הם ברחובות העיר, לעתים סחבתי אותם ממש על הידיים. לא במיוחד אהבתי אז את העיר הגדולה, עמוסת ההסטוריה ויחלפו כעשרים שנה עד שהגעגוע הוביל אותנו אליה לחגיגת יום ההולדת.
הפעם הזאת היינו בשלים לראות את יופיה. אולי הנוסטלגיה עשתה את שלה, אולי כי היינו קרובים יותר לגילו של חמי, אולי קישוטי הכריסטמס עשו את שלהם. בכל רחובותיה זיהינו את התמונות הכל כך מוכרות. הנה כאן הפסל של מאריה תרזה המאגדת סביבה אמנים ומדענים ומתחתיה עומד חמי ומחזיק את כובעו לבל יעוף ברוח. הנה כאן המסעדה שבה אכל שווין-האקסה אגדי - לא יאומן, אותה מסעדה עדיין קיימת. מה חבל שלא נמצאו בה שני מקומות עבורנו לארוחת צהריים, הנה קטע הרחוב ברינג לרגלי הפרלמנט, בדיוק כמו בסרט 8 מ”מ, האנשים לבושים כמעט באותן חליפות, רק דגמי המכוניות הנוסעות התחלפו.
שום דבר מזה לא הכין אותנו להתרגשות שבביקור בבית מס’ 12. כבר מרחוק זיהה בנזוגי את הגינה, את הבית. מראה העצים עבי הגזע והעירומים מעליהם בגינה שממול דיברו אלינו, בירכו אותנו לשלום.
משהו בהם אמר לנו שהם ודאי היו כאן כבר אז, ודאי ראו את חמי הילד גדל והופך לנער, ראו אותו כל פעם כשיצא מהדלת ממול, לבוש בקפידה ומסודר ונכנס אליה בסער אחרי יום מלא חוויות. ודאי ישב כאן בצילם בערב קיץ עם אמו על אחד הספסלים. אלה שאני רואה נראים חדשים, הם ודאי מחליפים את הספסלים הישנים שכנראה נעלמו יחד עם הבניין המקורי.
התמונה שהבאנו איתנו בטלפון נשלפת מאליה. בנזוגי צילם אותה כשהיה נער מתבגר בעת טיול משותף של שניהם: חמי נראה בה עומד בחזית ביתו לפני 47 שנים. סגרנו אולי מעגל והבאנו אותו לביתו, פעם נוספת.
תודה שליוויתם אותי בעוד סיפור שלי. כל תגובה שלכם כאן למטה, תשמח אותי מאוד.
לקריאה נוספת:
