שיר לשכונה

הימים הם ימי הסגר השלישי שהוארך שוב וזה אומר בין היתר שאסור להתרחק מהבית מעבר ל-1000 מ', אבל ההליכות שלי נחשבות ל"ספורט יחידני" שמתיר מרחק גדול יותר. מאחר ואני גרה במרכז העיר בכפר סבא, רחוק מחיק הטבע, לא נותר לי אלא להתפעל מהיום המתארך, המאפשר לי הליכה לאור שקיעה יפייפיה, ומהאור הרך שמטילה השמש השוקעת על בתי העיר. כך הגעתי לפני כשבוע לשכונה הקטנה הזו הטובלת בירוק, צמצמתי עיניים והסתכלתי בערגה ובנוסטלגיה על הבתים שנראו יפים בעיניי, בעיקר על רקע סביבתם המחודשת. שכונת שיכונים שנבנו בשנות החמישים של המאה הקודמת, בינות עצים עתיקים וטבולה בירוק.

אחרי ששבתי הביתה בדקתי שוב ושוב ברשת, ולא מצאתי מידע רב על השכונה הזו. אף אחד לא מצא לנכון לספר עליה סיפור כלשהו. את המידע המועיל היחיד מצאתי באתר של מכירת דירות, שאישר את הערכתי כלפי גילם.

"שיכוני רכבות" קראו להם. כאלה נבנו בכל הארץ החל משנות החמישים. הם נבנו במהירות כדי לאכלס את העולים הרבים שבאו ארצה בהמוניהם, בגלים ושוכנו במעברות. השיכונים האלה הוקמו לפי העיקרון של מקסימום יחידות דיור במינימום שטח, ובמינימום עלויות. הנסיון והעיצוב יובאו מאירופה, שם נבנו שיכונים דומים בערים המופצצות שלאחר מלחמת העולם השנייה. שאריות שלהם ניתן לראות כמעט בכל עיר בארץ, הן נראים דומים אבל למעשה כל כך שונים. לפי עיצובם, נראה שהמבנים האלה שפגשתי, נבנו בשנות החמישים.

כפר סבא נראית לפחות למתבוננים מהצד, כנתונה בתנופת בנייה כל הזמן. בתים חד קומתיים יפייפים מראשית ההתיישבות נעלמים, דחפורים חופרים בורות ענק במקום בו עמדו עשרות שנים ובונים במקומם רבי קומות בעיצוב מודרני. מבני דירות משנות החמישים, השישים וגם השבעים נבנים מחדש במסגרת תמ"א 38 או מולבשים שמלות מודרניות לחידוש החזיתות וכך עומדים טלאיי סגנונות בנייה זה לצד זה, כך מתחדש רחוב אחר רחוב.

כשהגעתי אל השכונה הזו, נעצרתי וחייכתי. ראיתי פתאום יופי רב בסגנון הבנייה המינימליסטי, שנבנה במהירות ונשאר כשהיה מאז. האמת היא, שהורגלתי לראות במבנים האלה הזנחה ועוני, שמתבטא בעיקר בחוסר תשומת לב לסביבה החיצונית העוטפת אותם. אולי בגלל זה נעצרתי כאן, בגלל השוני. הבניינים האלה טובלים בירוק, חלקם מוקפים עצים עתיקים כאילו נבנו בתוך יער. חצרות המבנים מלאים בצמחייה – חלקה מטופחת חלקה טבעית, פה ושם ספסלים ואפילו ריהוט גן וחצר.

מן הסתם אני מייד חושבת על האדריכלים שבנו את השיכונים הציבוריים האלה. אפשר להגיד עליהם הרבה דברים, לתהות על ההבנה שלהם בצרכי האנשים ששוכנו בהם, על כך שאולי לא תהו איך משפחה שיש בה יותר משלוש נפשות יכולה לגור בדירה שלעיתים גודלה אינו עולה על 35 מ"ר, מצד שני צריך רגע להכנס לנעליהם של אותם אדריכלים שנתבקשו לתכנן ומהר, הרבה מאוד דירות לאוכלוסייה גדולה, שהגיעה בבת אחת למדינה הצעירה.

רוב האנשים כבר גרו למעלה משנה בתת תנאים – באוהלים שהמדינה ירשה מהצבא הבריטי, בקור המקפיא של שנת 50 (זוכרים את השלג במרכז הארץ באותה שנה?), חושבת על כך שהתקציב היה דל ביותר ולכן נתבקשו לתכנן זול, מהיר ופונקציונלי – אז חסכו בקירות בכך שחיברו את כל הדירות אחת לשניה וכך יצרו מעין "בנין רכבת", בנו רק עד קומה שלישית, לפעמים רביעית ובכך חסכו בחומרים (אולי בגלל זה המבנים האלה הזדקנו מהר) ובצורך במעלית, בתחילה בנו גגות רעפים כדי לחסוך ביציקת גג בטון ובכל זאת, נראה שהיתה חשיבה על צרכי האנשים כשיצרו חצרות רחבות בין הבניינים. בחצרות האלו התקיימו חיי החברה של הדיירים – שם בררו נשים אורז יחדיו, קילפו אפונים, לימדו אחת את השנייה סריגה, תפירה וריקמה במעגלי נשים ושם גם העמידו שולחנות ארוכים (רגלי חמורים ועליהם דיקט ארוך), וחגגו יחד חגים וחתונות משותפות.

ליד אחד הבניינים האלה, אני מציינת לעצמי את נדיבותו של האדריכל שהוסיף קירוי לכל הכניסות על מנת להגן על מי שעומדים כאן לחפש בתיק מפתח, או לנוח מסחיבת הסלים מהמכולת - מפני הגשם או השמש הקופחת, אבל גם מבחינה במדרגה השבורה באחד הבתים ותוהה כיצד מתנהלים כך היום החיים של דייריו הנוכחיים.

אולי בגלל הסגר, לא פגשתי איש ברחובות האלה. אני מניחה שאם הייתי פוגשת הייתי עוצרת לשאול את השאלות המסקרנות אותי. בראש וראשונה הייתי רוצה לדעת מי הדיירים? האם הם גרים שם מאז שנבנו הבתים, ועל כן צריכים להיות מבוגרים מאוד או שמא מתחלפים בהם דיירים כמו בכל דירה אחרת בעיר?

אני מדמיינת את יופיה של השכונה לו היו משפצים ומשמרים את בתיה, על גגות הרעפים שלה. אחרי הכל, כמעט ואין כאן טלאיי בניה כמו בשכונות שיכונים אחרות שאני מכירה, בהן הוסיפו חדר פה, מרפסת שם. כאן, זולת מנועי מזגנים וצינורות בולטים, המבנים נראים כמו בראשיתם, רק שהם זקנים מאוד ולא מטופחים.

חושבת על היתרונות של המרחבים הגדולים סביבם, על האפשרות להציע אותן למכירה לצעירים שלא זקוקים לבתים גדולים ויקרים ובכך להפוך את השכונה לנדרשת. פעם סיפרו לי שראש עיריית חולון הכריז על שימור שכונה שלמה כזו בעירו, אז מדוע שלא יעשו זאת גם במקומות אחרים בארץ, בבתים כאלה שמצבם טוב יחסית? אחרי הכל, השיכונים האלה הם עדות לתקופה שהיתה משמעותית ביותר בחיינו.

תודה שטיילתם איתי, שהייתם שותפים לרגע של נוסטלגיה ויופי. מה דעתכם על השיכונים שנותרו על כנם בערים רבות כל כך בארץ?

לקריאה נוספת:

על הליכה בכפר סבא

האם כפר סבא יכולה להיות מודל לעיר טובה לתושביה?

קולנוע עמל ונשים חלוצות בכפר סבא