במעגל נשים
בפרלמנט הסאמי בקראצ'וק, נורבגיה, ליד הציור המופלא הזה באולם המליאה שצוייר על-ידי Hilde Schanke Pedersen, שמעתי את האגדה המספרת מהו כוחו של מעגל: כשאבן נזרקת למים, נוצרת סביבו איוושת גלים, אדוות בצורת מעגלים, וכשם שגלי האיוושה הולכים וגדלים, כך כל מעשה שאדם בודד עושה, משפיע על הכלל, ולעולם אין לדעת עד כמה רחוק תגיע השפעה זו.
מעגל נשים, שנוצר באופן הכי טבעי, לא ע"י קביעת תאריך ושעה, אולי מתוך צורך - הוא מקום מעצים, מקנה הרבה כח. מעגל נשים הוא חוויה ולא מקום. לכן, גם לא תצויר בסוף הפוסט הזה מפת התמצאות.
להבין את חווית המעגל, משמעו להיות חלק ממעגל ולו פעם אחת. המעגל צריך להיות מספיק אינטימי, כדי לתת ביטוי לכל חלקיו. שמחה שבילדותי המוקדמת זכיתי לחוותו: לפעמים עסק המעגל בבישול, במלאכות הקשות שלו: בירור, מילוי, דחיסה. אבל בעיקר עסק במלאכות של פנאי - סריגה, רקמה, תפירה או מקרמה שהיתה באופנה בשנות ה-70. יחד ישבנו נשות המשפחה – ילדות, אמא וסבתא, ונשות השכנים בחתך דורי דומה ועצם הישיבה בצוותא עם נשים בגילאים שונים וברמות ידע שונות היוו בית ספר מעולה לחיים. אני עדיין שומרת באדיקות את מה שנסרג עבורי אז.
כמו שוליה הייתי מסייעת במלאכות הפשוטות כמו החזקת הצמר הגולמי בין שתי ידיי המושטות מעלה וגלגולו לכדור צמר יעיל, או הכנת כדורי פונפון על שני עיגולי קרטון ששרטטתי וגזרתי במדוייק - בזה קניתי לי התמחות. אבל גם ניסיתי כוחי ביצירת תוצרים של ממש.
יחד ישבנו אותן נשים לרקום, יחד למדנו אחת מהשניה סוגי תכים. סבתא שלי היתה רוקמת מפות. המפות נקנו כשהן מצויירות בקווי מתאר אותן הייתה ממלאת בחוטי DMC בצבעים לפי בחירתה. כך תוך כדי ריקמת תך ועוד תך, סיפרה סיפורי מקומות רחוקים, לימדה שמות פרחים מהאגדות, ואני לא האמנתי שהם קיימים עד שלא ראיתים במו עיניי בטיוליי באירופה - כי מי יכול להאמין שלפרח קוראים "אל תשכחני", ולפרח האחר פרח פנינים? היא גם סיפרה לי שכשהיא היתה בגילי, נהגה לייבש את הפרחים בין דפי ספר. זו המפה היחידה פרי יצירתה שנותרה עימי, והיא לצערי לא ממש מתארת את מורכבות אומנותה.
יחד ישבנו לסרוג עין מתוך עין. ימין שמאל ימין שמאל. בעיקר סרגנו חלקי תלבושת נחוצים – סוודרים, צעיפים, גרביים וכובעים. לפעמים גם שמלות - סרגנו את כל מה שלא ניתן להשגה בחנויות בדוגמאות נפלאות ולכל אחת היתה תרומה לשיחה, לחניכה ולשיתוף.
מאוחר יותר, סרגתי ותפרתי כל עוד ילדי היו קטנים. בובה דומה להפליא לבובה הזו שפגשנו בשוק של מונטריי, שוויץ, סרגתי לבתי כשנולדה. לבובה שלנו קראו יתרו, ואל תשאלו למה...
במשך השנים הועם קסם עבודת היד. והיום, כדי לשוב אל המלאכות האלה יש צורך בשיווק ובהדרכה. אחת הדרכים הכי מקסימות לשיווק החן של הסריגה הידנית, היא כיסוי עצמים ברחוב בסריגה משותפת.
יש הלומדות מיוטיוב ויש המטילות אבן למים ויוצרות איוושות רחוקות, שלמרבה הפליאה הן הופכות כל כך קרובות. אני ממש לא בטוחה שמה שמחפשות אותן נשים זה את הטכניקה דווקא. לאחרונה, בעקבות הבלוג הנפלא סורגות בזמן הלכתי וקניתי מעט צמר ומסרגה, ושמחתי לגלות שהאצבעות זוכרות, שהן יודעות לכרוך את הצמר באורך המתאים ולסובב את המסרגה לכיוון הנכון. יום אחד, עוד אסרוג שמיכת ריבועים, כמו זו שהיתה לסבתי.
לקריאה נוספת:
הפוסט הזה עורר בי חשק וסרגתי לעצמי שמיכת ריבועים כמו של סבתא שלי
הפוסט הכי נפלא ברשת שאני מכירה למלאכות יד - מזמינים. עינת ספקטור בעלת הבלוג יוצרת בסטודיו שלה מעגלי נשים לרקמה.
