כפר סבא - עמל כפיהן
נשים חלוצות בכפר סבא
ביום האשה הבינלאומי האחרון, השתתפתי בסיור אודות נשים חלוצות בכפר סבא. עוד בזמן הסיור היה לי ברור על מה אכתוב כשאספר עליו, אלא שהתקשיתי מאוד במשימה, ונדמה לי שחשוב מאוד לספר דווקא על הקושי.
הצטרפתי אל הסיור אותו קיימה שרונה לימן. היא קראה את הפוסט שלי אודות כפר סבא, סיפרה לי על סיורים בעיר ואני התלהבתי מהעובדה הזו, הצטרפתי ונהניתי – שרונה סיפרה סיפורים מרתקים. הקבוצה התאספה למרגלות קולנוע עמל להתחלת הסיור עם הסיפור שהיה עבורי המרתק ביותר מבין כל האחרים.
הסיפור שנגע לליבי היה אודות אידה פריבר, חלוצה, על פועלה ועל הקשר שלה למבנה המפואר לידו עמדנו – מבנה בית עמל שלימים הפך לקולנוע. זה היה המבנה היחיד בסיור שעמד על תילו, לעומת כל שאר סיפורי הסיור שהיו במקומות שלצערי המבנים המקוריים כבר לא קיימים בהם.
קולנוע עמל הוא מבנה גדול ומרשים שנבנה בשנת 1937, בתכנונו של הארכיטקט אריה שרון ומזה שנים עומד במחלוקת – העירייה מכרה אותו לגורמים פרטיים המבקשים להרוס אותו לטובת בניית מבני מגורים ואילו התושבים מבקשים לשמרו, בהיותו מבנה הסטורי חשוב לעיר. קולנוע עמל עומד עתה בשממונו, מחכה למישהו שיגאל אותו ויחדש ימיו כקדם.
סיפור הקמתו של "בית הפועלים עמל" הכתוב על שלט העומד לפניו, ריתק אותי עוד כשפגשתיו לבד. לא גדלתי בכפר סבא, ואין לי זכרונות אישיים מהמקום שננטש עוד בטרם הגעתי לכאן ולכן כל פיסת מידע אודותיו מרתקת אותי. התרגשתי מהעובדה שאנשים שבקושי היתה להם פת לחם, תרמו כסף, לבני בנייה או עבודה פיזית על מנת לבנות לעצמם בית תרבות.
הסיפור על השלט מסופר בלשון רבים ומזכיר את חלקם של מוסדות העיר ואילו שרונה מדריכת הסיור, אוחזת בספר "מעגלי החיים" של אידה פריבר ומקריאה מתוכו את סיפורה של המחברת, מעורר ההשראה.
אידה פריבר התיישבה בכפר סבא בתחילת המאה העשרים ובחרה לעבוד כמו הגברים בעבודות כפיים קשות ובלבד שאינן מה שקרוי עבודת נשים. לצד אלה, בהיותה אשה תרבותית, קיימה בביתה ספרייה, כמו גם שיעורי עברית לבני ובנות המושבה כדי שיוכלו לקרוא אותם ספרים.
כשלא יכל ביתה להכיל עוד את כל ספרי הספרייה המתרבים, מפאת חוסר מקום, הציעה אידה לפרנסי העיר לבנות היכל גדול מימדים, שיוכל להכיל גם את ספריה וגם כנסים והרצאות לכל אנשי ונשות המושבה. הסיפור הזה הרשים אותי עוד יותר מהסיפור על השלט.
אלא שכאן נתקעתי. כשחיפשתי חומר תומך לסיפור הזה, לא מצאתי דבר. לא ברשת ולא בספרייה העירונית כפר סבא. חשבתי שלא אוכל לכתוב כך, ללא תמיכה מהכתוב, ללא חקירה נוספת, עד שצפיתי השבוע בהצגה המצויינת "מהפכניות" של אנסבל אספמיה בתאטרון תמונע.
למה קישרתי בין שני הסיפורים הללו?
המחזה המצויין בתאטרון תמונע, עוסק בנשותיהם של שלושה גברים מֵשַנֵי עולם - סוקרטס, מארקס ופרויד. על פי המחזה, חלקן של נשים אלו בעבודת בעליהן היה גדול, מכריע וחשוב ויחד עם זאת איש לא שמע עליהן ועל תרומתן, למעט איזכור שמן ואולי עוד פרט קטן אודותיהן. ההסטוריה אינה מכירה בפועלן. (מומלץ ביותר)
יצאתי מוקסמת מההצגה, השלכתי את תוכנה לחיי היום וחשבתי על הסיפור התקוע שלי, על אידה פריבר, שלא זכתה שיוכר חלקה בהקמת קולנוע עמל, שעל אף כל תהפוכות הזמן, שרד עד כה והיה חשוב לקהילה עד לא מזמן, בניגוד למבנים אחרים בעיר שנהרסו לטובת בניית מבנים חדשים, למרות חשיבותם ההסטורית. אידה אפילו לא זכתה שספריה יוצגו על מדף הספרים העירוני, שמא מישהו ירצה לקרוא את הסיפור כפי שהיא סיפרה אותו, בדיוק כמו הנשים, גיבורות המחזה "מהפכניות".
חשבתי על כך שנשים במשך כל הדורות נחבאות אל מאחורי הקלעים וכה מעטות מהן יוצאות אל אור הזרקורים. חשבתי על התודעה המתעצבת במשך מאות ואלפי שנים על ידי הצגת הנשים כחלק שאינו קיים, או קיים למען מטרות שההסטוריה אינה מחשיבה כחשובות.
חשבתי על היום היחיד בשנה שבו אנחנו נזכרים בתפקידן, "יום האשה הבינלאומי", וגם אותו הפקיעו מידנו על ידי הפיכתו להילולה של קניות. שמחתי שביליתי אותו כראוי כשהלכתי לשמוע על פועלן של כמה נשים, שגם אם עשו דברים של יום יום, כמו לרפא חולים (ד"ר פוגל שהיתה מומחית למחלת הגרענת) ללדת את דור העתיד בתנאים לא תנאים (חנה זטלר, האם הראשונה בכפר סבא) או להלחם על זכויותיהן של נשים (מאשה סקיבין) – בזכותן ובזכות איזכורן אפשר לשנות ולו במעט את התודעה. אז תודה גדולה לשרונה לימן שאיפשרה זאת.
תודה שקראתם אותי עד כאן. אני שמחה לגלות גילויים חדשים, לראות את הנסתר למרות שהוא ממש ליד הבית. לשמחתי, חברתי הבלוגרית אורה גזית, העלתה השבוע סדרת פוסטים על גילויים דומים ליד ביתה בחיפה, שם סומנו חלקים גדולים מהעיר כ"שביל חיפה". אני רואה בפועלה השראה ומחפשת גם ליד ביתי את הפינות הקטנות-גדולות האלה, מקווה שהצלחתי להאיר כאן אחת מהן. אשמח לכל תגובה או הארה שלכם.
