אלוני אבא - טיול אוורור
בבוקר שישי, אחרי שבועיים לא קלים שהתערבבו באווירה הכללית המעוננת, הרגשנו כי אוורור דחוף נדרש לנו, ולכן כיוונו לכביש 6 צפונה, כשפרחי החורף הם התירוץ המרכזי. אבל באמצע הדרך, כשהירוק לצידי הדרכים שיכר אותנו לחלוטין, הגיתי את השם "אלוני אבא" וווייז נעתר לי. הוא הוביל אותנו לכביש שבגלל שיפוצו עיכבו את כל התנועה דרכו - כל פעם לכיוון אחד ממש כמו באירופה. "אומשטייגן", קראנו אחד לשניה – ככה אנחנו מכירים את הפעולה הזו של עצירות מלאות סבלנות עד שתחלוף התנועה מהכיוון הנגדי. אבל בישראל אין סבלנות ומכונית אחר מכונית חצתה את קו ההפרדה הכפול וחזרה כלעומת שבאה. אנחנו חיכינו כי היה לנו זמן, עד שלבסוף נפתחה הדרך עבורנו והגענו ליעדנו.
הנסיעה לשם וחזרה עשו את שלהם ומילאו אותנו הרבה אוויר בריאות. בצידי הדרך בלטו הרקפות ביופיין ושעת הבוקר המוקדמת על זרועות קרני השמש הזהובות רק העמיקה את צבען הוורוד והפכה אותו לעז יותר.
אלוני אבא נראתה עזובה בחלקה ובחלקה האחר כנראה עדיין נמה את שארית שנת הלילה. רצים בודדים עקפו אותנו וכלב אחד מובל על ידי בעליו רחרח אותנו. עשב ופרחי בר גבוהים כיסו כל חלקה ושביל, בגינה המרכזית שיחקו כמה ילדים בשקט אירופאי של ממש ורק הוריהם המצלמים אותם ללא הרף החזירו אותנו למציאות הישראלית.
באלוני אבא פזורים בתי הטמפלרים, בעלי חזות מוכרת מאזורי באווריה ואוסטריה. הרפת ובניין המחלבה דומים להפליא במבנה שלהם למקביליהם האירופאים, רק העזובה, החלונות השבורים ופרחי הבר המוכרים הצומחים פרא בחצרות, העידו על הימצאותם ב"ארץ הקודש".
המבנה המרשים ביותר באלוני אבא הוא ללא ספק מבנה הכנסיה האוונגלית ששופץ לאחרונה, אחרי שנזנח בשנות השבעים – עד אז שימש כבית העם של היישוב, היום הוא נעול ובוהק לאור קרני שמש הבוקר.
מולו עומדים גאים פסלי הקרמיקה של גלריה מקומית ופסל דמוי פסלי יָאיוֹי קוּסָמָה (האמנית היפנית) העומד בינות הפסלים האחרים מושך את תשומת ליבי.
הטמפלרים, גרמנים שהאמינו כי הגאולה תגיע לאחר יישוב ארץ הקודש, בנו במאה התשע-עשרה בארץ כמה מושבות חקלאיים – בחיפה, בירושלים, בשרונה, בבני עטרות וכאן בין היישובים הערבים בעמק יזרעאל את אלוני אבא ובית לחם הגלילית הסמוכה.
תרומת הטמפלרים לבניית הארץ היתה חשובה מאין כמוה: הם היו הראשונים בעת החדשה שגידלו בארץ ענבי יין ופירות הדר באופן מסודר. הם הקימו בתי מלאכה לכלי עבודה שהיו נחוצים להם ומאחר ויישוביהם היו בכל חלקי הארץ הם סללו כבישים שיחברו ביניהם.
בכל היישובים שלהם הם בנו מבנים מאבן מקומית אך בארכיטקטורה המוכרת להם מבית. המבנים הותאמו לאקלים החם המקומי, כך שהיו ממוזגים בכל עונות השנה – למשל, החלונות עוצבו עם קימורים החלק העליון כדי לאפשר זרימת אוויר פנימה והחוצה גם בימים המאוד חמים. הלוואי ובוני הארץ לדורותיהם היו לומדים מהם את תורת הבנייה.
ובכל זאת, בחצר אחד הבתים, בין העצים העבותים העומדים בשלכת, אנחנו מבחינים בערימת עצי הסקה הממתינה לתורה להכנס לאח הבייתי – כנראה שבכל זאת קר כאן בחורף 2023.
"אלוני אבא" נקראה בפי המתיישבים הטמפלרים "ולדהיים" – נווה יער, כך קראו לה המתיישבים היהודים שהחליפו אותם לאחר שאלה גורשו והקימו במקום קיבוץ שלא צלח. לאחר הפיכתו למושב עובדים, נקרא על שם אבא ברדיצ'ב שהתנדב לקבוצת הצנחנים במטרה להלחם בגרמניה הנאצית, לאחר שצנח עם חנה סנש ביוגוסלביה, ניסה להגיע לרומניה מולדתו אך נתפס בדרך והוצא להורג במאוטהאוזן.
לקריאה נוספת:
על הטמפלרים - מתוך "הספרנים" - בלוג הספריה הלאומית
חודה שהגעתם עד כאן יחד איתי. ספרו לי בתגובות - היכן אתם מתאווררים בימים אלה?
