• רבקה קופלר

מסע בין יבשות בירושלים

מוזיאון ישראל, ירושלים


מד המעלות במכונית שלנו שעלתה בכביש 1 לירושלים היה נמוך מ-25 מעלות צלסיוס, בפעם הראשונה מאז פרוץ הקיץ האחרון. כיביתי את המזגן ופתחתי חלון בהנאה. העצים היפים התחלפו לשאריות מהשרפה האחרונה ואלה התחלפו לגשרים אירופיים אימתניים המתפתלים זה מעל זה. מעולם לא נסענו בדרך זו – מתי הספיקו לבנות אותם? או שמא לא נסענו למוזיאון ישראל בעקבות הנחיית הוויז עד כה?


פסלי עצים של איי ווי ויי
העצים של האמן איי ווי ויי בגן הפסלים של מוזיאון ישראל ירושלים. ברקע היכל הספר

זה עוד אחד מהימים האלה שיצאנו לדרך בלי החלטה ברורה לאן. בדקנו את שעות הפתיחה של המוזיאון ביום שישי שבין כיפור לסוכות ובכל אתר היה כתוב משהו אחר, אז החלטנו להמר. כשהגענו, עוד לפני שעת הפתיחה, הספקנו לראות שאפילו המידע שעל הדלת אינו מדייק, שלא לומר מטעה.

נכנסנו בשערי המוזיאון אחרי קבוצת מטיילים ענקית (ישראלית, כמובן. זרים לא מורשים להגיע לכאן בימים אלו) והרגשת "כמו חו"ל" השתלטה עלינו מיד. מוזיאון ישראל מציע תערוכות קבע רבות ומשובחות, וגם אם צפינו בהן כבר פעמים מספר, אנחנו נהנים שוב. החלטנו להתמקד בחדשות, ואלה הובילו אותנו בטיול קטן בין יבשות עולם.


תירס בארבע צבעים
ארבע רוחות שמיים לפי צבעי התירס

אלוהי התירס ואלוהי הקקאו והמאגיי

התערוכה עד 22 למרץ 2022.

צלמים ומסכות
בצד ימין מסכות פולחן בצד שמאל צלמי פולחן

התחלנו מדרום אמריקה. התערוכה הזו היא מסוג אלו שלא הייתי מכוונת להגיע אליהן, ומשהגעתי, נהניתי הנאה חזותית ומשכילה כל דקה שהסתובבתי בה. מסתבר שגידולים חקלאיים יכולים לשמש בקודש. אנחנו הרי מכירים את זה מהמסורת שלנו – ביהדות מקדשים את שבעת המינים וארבעת המינים בסוכות ובט"ו בשבט – מיני גידולים שבלעדיהם החגים האלה לא יכולים להתקיים והנה גם העמים העתיקים - האולמקים, המאיה והאצטקים, שחיו בדרום אמריקה טרם בואו של האדם הלבן, הסתמכו על גידולים כגון תירס, קקאו ומאגיי (סוג של אגבה) כדי להגדיר את עצמם ואת מזלם הטוב. הם סגדו לצורה של התירס והעתיקו אותה לכלים שלהם, השתמשו בצבעים שלהם להגדרת ארבע רוחות השמיים.

כלי חרס מאויירים
כלי חרס מאויירים

התערוכה עצמה מרשימה – הכניסה אליה נבנתה בצורת מקדש מאיה, היא כוללת כלי בישול ופולחן, מסכות ענק וצְלמים, ציורים ואיורים מתקופות שונות, גם אחרי חדירת הנצרות לאזור. מקום של כבוד ניתן ליצירות דייגו ריברה המקסיקני, שנחשב לאבי הרנסאנס הדרום אמריקאי.

כלי חרסינה לשתיית קקאו, איור של איש נושא ערימה
מימין - כלי הגשה לשתיית קקאו, משמאל איור של דייגו ריברה

ראידה אדון – זרוּת.

התערוכה תנעל ב-1 בנובמבר 2021.

כנראה שהגענו למזרח התיכון. זו בעיניי התערוכה ה-אחת שבשבילה כדאי להגיע בעת הזו למוזיאון. אמנם היא נפתחה לפני כמעט שנה, אבל שמחה שהצלחנו לראות אותה לפני נעילתה בנובמבר שנה זו.

עיקר התערוכה היא עבודת ווידיאו ארט, לצידה מזוודת הענק – המשמשת חלק נכבד בסרט, ורישומי הכנה לצילומים. למדתי בשנים האחרונות להעריך ואף לאהוב עבודות ווידיאו. יש בהם אמנות במימד מאוד עכשווי שקשה להעברה בצורה אחרת על כן אני מאפשרת לעצמי ליהנות מהם ולא לפסול צפייה בהם מראש, כמו פעם.

מזוודה ובתוכה בית
זרוּת - מזוודה שהיא בית

את מוטיב המזוודה כסמל לפליטוּת פגשנו במקומות רבים – במוזיאון יהדות ברלין מופיעה המזוודה הריקה לבדה במסדרון ארוך ואפל כדי לסמל את התקופה הכי נוראה ליהודים - תחת שלטון הנאצים, המזוודה הזו מופיעה גם במוזיאון ארמון הדמעות בברלין, בו הצופים מתוודעים לתלאות הדרך של מי שביקשו לעבור ממזרח למערב בזמן המלחמה הקרה.

המזוודה הזו, או הצרור על הגב מסמלים בעיניי את "היהודי הנודד" בכל שנות גלותו, והנה בסרט של ראידה אדון המזוודה הזו מסמלת את הפליטוּת והארעיות של הפלסטינים, ובגלל התלבושות של הדמויות בסרט ומיקומי הצילומים המיוחדים, הם הופכים בעיניי למייצגים של כל הפליטים בעולם באשר הם.

רישומי הכנה לסרט
רישומי הכנה לווידיאו ארט זרוּת

ראידה עצמה מצולמת בתוך אותה מזוודה, גרה בתוכה, שומעת מוזיקה שבוקעת ממקלט הרדיו הישן, מחפשת ללא הצלחה את התחנה האהובה עליה. גם בעת בריחתה היא מחכה לרכבת בגודל צעצוע ופסי הרכבת האלה מובילים אותי באסוציאציות לתקופה מאוד מסויימת. הפער בין המימדים שלה לאלו של "הבית" החדש, או הרכבת ממחישים את הזרות הגדולה. ובתוך כל העצב הזה היתה סצינה אחת מכמירת לב שצבתה את זכרונותי במיוחד.

את הווידיאו ארט המיוחד הזה מלווה מוזיקה יפיפייה של אבי בללי. יצאתי עם מחשבות נוגות על מי שראינו בסרט ועל מי שאנחנו – פליטים גם בדור שלישי בביתנו...


אני המצייר - מגילת פירנצה

התערוכה עד 12 בינואר 2022

באגף אחר של המוזיאון טיילנו בין קהיר לארץ ישראל ומשם לפירנצה. קיבלנו דרישת שלום ממטייל ותיק בן המאה ה-12, שהסתובב עם כלי ההנצחה שלו – מגילת קלף וצבעים לתעד את שראו עינייו בטיול בארץ הקודש. כתוב בכניסה לתערוכה כי המגילה התגלתה לאחרונה, אך מהכתוב לא ברור היכן התגלתה ואיך. ידוע כי נשתמרה בספריה הלאומית של פירנצה, ועל כן קיבלה את כינויה. המטייל ששמו אינו ידוע, יצא מקהיר לטייל בארץ הקודש, צייר אינקוגרפיקה של כל המקומות הקדושים אותם ביקר בארץ, חלקם ברורים לנו עד כדי זיהוי ממש ואני עמדתי בהתרגשות של מי שאוהבת לקרוא מפות בנסיון פיענוח. שמות המקומות נוספו באיטלקית במאה ה-14.

איורים על מגילה
שני קטעים מתוך מגילת פירנצה

גן הפסלים

רוב הפסלים עומדים שם שנים רבות במקומם הקבוע. חלקם של פסלים ישראלים כמו תומרקין, חלקם נתרמו על ידי פסלים בעלי שם מהעולם. בדרך כלל אנחנו יוצאים מהמוזיאון ויורדים במדרגות הארוכות אל עבר הכניסה/יציאה, ממהרים ליעד הבא לפני שנעזוב את העיר. הפעם לא היה לנו יעד נוסף לבקר בו, זמננו בידנו, החלטנו לרדת דרך גן הפסלים אותו לא ביקרנו שנים מספר ומה שעניין אותי במיוחד זה עד כמה השתנה הנוף הנשקף מאחורי הפסלים המוכרים – עד כמה השתנה קו האוויר של ירושלים בשנים האחרונות (בבית השוויתי לתמונות שצולמו בתקופות שונות ואכן ניתן לראות את השינוי הדרמטי).

והנה בסוף השביל, עמד שם דגם מוקטן של העיר העתיקה בימיה המפוארים – אותו דגם שהכרנו בהולילנד כשהיינו ילדים מצא את מקומו כאן במוזיאון אחרי שהולילנד הפך ממלון למתחם מגורים בשם זה.

דגם מוקטן של ירושלים בימי בית שני
דגם מוקטן של ירושלים בימי בית שני

מוזיאון ישראל בירושלים פתוח כל השנה, תערוכותיו מתחלפות מעת לעת ועל כן כדאי לבדוק תמיד מה מתחדש בו. באגף הילדים והנוער יש תמיד תערוכות מותאמות מעניינות, בסוכות הקרוב תערך העפיפוניאדה!

פוסטים אחרונים

הצג הכול