חופשת פוסט קורונה
טיול בתל אביב ובחיפה
איך כשאנחנו מטיילים בחו"ל יש לנו כוחות-על ואנחנו הולכים קילומטרים בערים גדולות מבלי להרגיש את השרירים הכואבים? איך כשאנחנו מטיילים בחו"ל, נסיעה של שעה וחצי ברכבת זו נסיעה קל"ב ולא מתרגשים בכלל מהצורך להחליף רכבות או מהצורך להזמין כרטיסים מראש, אם מטעמי הוזלה או מטעמים אחרים, ואיך כשאותו טיול הוא בארץ כל מה שתיארתי למעלה הופך לקשה ומסובך?
כמו הכיתוב בתמונה הבאה שצולמה בשוק לווינסקי בגלידריה, שאני זוכרת שהיתה עד לא מזמן חנות דגים מיתולוגית, הבנו שצריך ליהנות מחופשת פסח כל עוד מתאפשר לנו, אלא שהתנאים השתנו - תקופת הפוסט-קורונה אינה מאפשרת ספונטניות כמו שאני כה אוהבת. התמהמהנו במציאת חדר במלון או בסוג לינה אחר לתקופת החג, אם בגלל שכבר התרגלנו בשנה האחרונה לעובדה שדברים משתנים במהירות ולכן קשה לתכנן שבוע קדימה, או כי כל מה שהציעו לנו בבוקינג לא עורר בנו חשק של טיולים, אז החלטנו שבסיס הלינה יהיה בבית וכל יום נטייל למקום אחר.
זה היה יכול להיות ממש נחמד אם היינו יודעים שהנסיעה ליעדים השונים תהיה קלה, נגיד ללא פקקים בדרך, או שנוכל כהרגלנו לשנות כיוון באמצע הנסיעה – כי ככה אנחנו אוהבים לטייל, להיות ספונטניים, להתלהב ממה שנקרה על דרכנו, לרדת מהכבישים הראשיים למשניים ולגלות שהם יובילו אותנו בסוף לאן שנרצה.
אז לא, הדברים הם לא ככה. עכשיו אחרי שהשתחררנו מהסגרים השונים, אנחנו צריכים פתאום להסתגל לצורת חיים חדשה – לתכנן הכל מראש ולהזמין מקום: ברכבת, במוזיאון, בגנים לאומיים, במסעדה. להחליט על שעה, על זמן שהות, להתפשר על הבחירה כי במקום שהכי רצינו לבלות, אנשים אחרים רצו לפנינו ולנו כבר אין מקום. זה די הוציא לנו את הרוח מהמפרשים, אבל כמי שכמהים מאוד לטיולים החלטנו לזרום ולהיות ספונטניים ככל שניתן.
לפני שבוע חול המועד הספקנו לטייל בכמה אתרי טבע ולנשום אוויר צח, להתפעל מהפריחה שפרחה השנה בנדיבות רבה. ואילו בשבוע העמוס בשנה, והשנה עוד יותר כי "כולם כולם" נשארו בארץ ומילאו את הכבישים ואת אתרי התיירות הפופולריים, החלטנו על שני אתרים שגרתיים למדי – תל אביב וחיפה, אליהם נסענו בתחבורה ציבורית כדי לא להתמודד עם העומסים הכבדים בכבישים ועם הצורך למצוא חניה בעיר.
לתל אביב הגענו בקלות יחסית – אוטובוס מהרחוב הראשי בכפר סבא. ברגע האחרון נזכרנו להטעין את כרטיס הרב-קו, כי השינוי העיקרי מאז שנסענו בפעם האחרונה באוטובוס (לפני למעלה משנה), שלא ניתן לשלם על הנסיעה בדרך אחרת. עיכוב של כחצי שעה עד שצלחנו את אתר הרב קו באמצעות מכשיר הטענה שנזכרנו שרכשנו לפני כשנתיים. מזל, כי אחרת היינו צריכים לחפש תחנת הטענה בעיר וזה כבר קצת יותר מסובך.
מזל שהחלטנו על נסיעה באוטובוס: בשנת הקורונה הכשירו נתיב מיוחד בכביש 4 לתחבורה ציבורית, כך חלף האוטובוס שלנו על פני טורי מכוניות עומדות מחמת העומס. בתל אביב טיילנו ברחובות מוכרים שלא פקדנו מעל שנה. סימנו לעצמו את השינויים – רחובות שהפכו למדרחוב, חנויות רבות סגורות ועליהן שלטים "להשכרה", תורים ארוכים של אנשים שמבקשים לאכול במסעדות, מלונות חדשים במרכז העיר שלא הכרנו. בחרנו לאכול באחת המסעדות הפחות מבוקשות ובפעם הראשונה ביקשו מאיתנו להציג תו ירוק. לא כל באי המסעדה הזו נענו ברצון לבקשת ההזדהות, היו טרוניות לא מעטות.
ביום שלמחרת החלטנו להצפין לחיפה, בה לא ביקרנו מעל שנה. בהמלצתה של אורה גזית, המומחית שלנו לחיפה, חרגנו מהספונטניות והזמנו מקום למוזיאון חיפה לאמנות. השעה הפנויה המוקדמת ביותר היתה 12:00. לא הכי נוח. להשיג אישורי נסיעה לרכבת היה יותר מסובך – כל נוסע/ת צריכים לבקש אישור כזה בנפרד בתקווה שבין הזמנה להזמנה יישאר מקום על אותה רכבת. את הכרטיסים צריך לרכוש אחר כך בנפרד. מסובך.
כיוון שהגענו למוזיאון כבר ב-11, אחרי שהחלטנו ללכת ברגל מתחנת הרכבת "כי יש המון זמן", והשומר לא הסכים להכניס אותנו שלא בשעה היעודה, ירדנו לטייל בוואדי ניסנאס הסמוך. מעולם לא ראינו אותו כל כך ריק, אלא שדווקא בגלל זה ראינו אותו באור אחר – יכולנו לעצור ליד קבוצות אנשים העוסקים במלאכה אחת בחברותא ולהתפעל מהפשטות המשכרת, יכולנו לעצור ליד ציורי הקיר הרבים ולהעריך אותם, להצטער על הצבע המתקלף מהם, להציץ בסמטאות החבויות ולחשוב עד כמה הן דומות לסמטאות במקומות רחוקים כמו הצ'ינקוואה טרה, העיירות התלויות בפרובאנס או בצפון יוון. בימים בהם הוואדי היה מלא מטיילים עד אפס מקום בחגיגות שונות, לא ניתן להבחין בכל אלה.
טיפ: המרחק מתחנת הרכבת מרכז "השמונה" למוזיאון חיפה לאמנות כקילומטר. זה מרחק קצר בטיול, אך הוא עולה במעלה ההר בעליה די תלולה. כיוון שעלינו פעמיים, אני יכולה לומר שאם הולכים דרך רחוב הוואדי בואדי ניסנאס העליה מתונה יותר (בסוף יש לטפס במדרגות).
אשכול התערוכות "מרחבים במשבר" במוזיאון חיפה לאמנות מומלץ ביותר. המרחבים המוכרים לנו עד היות הקורונה השתנו לבלי הכר. אנחנו אולי לא מוכנים להודות בכך לגמרי. התערוכות משמשות לנו מראה למה שקרה לנו בתקופה הזו. היופי בעיניי הוא, שרוב היצירות נוצרו בזמנים שונים, לפני שנים, ובגלל שקובצו יחדיו תחת הכותרת "מרחבים במשבר" הן מקבלות משמעות חדשה ואקטואלית. חלק היו כל כך משמעותיות עבורי, שלקח לי כמה שעות, אפילו כיממה כדי לעכל אותן, הדיון העצמי וביני לבנזוגי, האיר נקודות רבות בחוויה שעברה על כולנו בשנת הקורונה והותירה שאלות רבות בקשר לעתיד לבוא, פתוחות ועלומות.
"התערוכות הכלולות באשכול זה מתייחסות למרחבים קיומיים שונים שנִבְעו בהם סדקים בעקבות המשבר העמוק שאנו חווים. בחלקן בולט העיסוק הנרחב בערעור על מושג הבית כמרחב בטוח של פרטיות ומשפחתיות. באחרות מופיעה התייחסות למרחב של הגוף, הנתון לפיקוח ולמשטוּר ממסדי בזמן מגפה. גם גופה של האישה, המזוהה עם הבית, הופך לפגיע יותר בזמנים של הסתגרות." (מתוך אתר התערוכה)
אל שוק הפשפשים בחיפה הלכנו דרך רחובות מוכרים יותר ופחות, השתמשנו באלפי המדרגות כדי לרדת מההר, נזכרים שוב באותן עיירות רחוקות ובאותן מדרגות קשות לטיפוס, אלא שכאן הן בירידה. מדי פעם הנוף נפתח אל כחול הים ועגורני הנמל. חיפה היא אחת הערים היותר יפות ומיוחדות בארץ וככל שמבקרים בה מבינים שזה לא מספיק.
בפעם הקודמת שלנו בשוק הפשפשים, הוא היה מלא אנרגיות והמולת אנשים שמחה, על כן השקט הפעם זועק. או שאנשים יוצאים פחות מביתם או שהם מטיילים במקומות אחרים. אנחנו מחליטים שכדי לשנות אווירה, אנחנו חייבים לקיים את המסורת המשפחתית של פסח ואנחנו מחפשים את דרכנו למסעדת החומוס "אבו יוסף", הרגליים כבר בקושי נושאות אותנו, אבל החומוס הטעים והזכרונות בני עשרות השנים במקום שכמעט לא השתנה, שווים את זה.
השעון מראה שסיימנו מוקדם מהצפוי, בקלילות של בעלי ניסיון אנחנו נכנסים לאתר הרכבת, משנים את שעת החזרה ומשמגיעים לתחנה מוקדם גם מהשינוי, מגלים שמרשים לנו להכנס בכל מקרה, ומציעים לנו לעלות על הרכבת הקרובה, בלי שום בעיה.
טיפ: יש תחבורה ציבורית בחיפה, זמינה ובכל מקום אבל לפעמים הליכה ברגל ברחובות מוכרים יותר או פחות – היא הרגשת החופש!
לקריאה נוספת:
מרחבים במשבר - אשכול תערוכות במוזיאון חיפה לאמנות.
על אמנות קיר בחיפה עם אורה גזית, בעלת "חלומות שמורים"
