מסורת, מסורת
לא תמיד היה אפשר לקנות לחם בפסח. למען האמת, גם אי אפשר היה להקפיא. גם כי הלחם היה טעים רק כשיצא חם מהתנור, כלומר טרי, וגם כי המקפיאים לא היו משהו. קודם כל, גודלם היה כשל קופסת לחם – מזעריים, חוץ מזה הם התמלאו מהר מאוד בהמון קרח ואז נשאר עוד פחות מקום והכי חשוב – לחם שיצא מהקפאה טעמו היה תפל. עובדי המאפיות שמחו לשבוע נוסף של חופשה בשנה ובכלל - היה סוג של כבוד למסורת שקשה להסביר היום. חילונים היו הרוב הגדול במדינה ויחד עם זאת ביום כיפור לא רכבו על אופניים ובפסח לא אכלו לחם.
ולחם הרי הוא טעם החיים. המעדן הפשוט שאי אפשר בלעדיו. אף עוגה לא תחליף את טעם הפשטות, הרוגע והנוחם שלחם מייצג. יש מי ביננו, שביום יום אף מתגעגעים לטעמו של הלחם האחיד של ימי הצנע, שכנראה אינו דומה במאום לאחיו הנמכר היום במכולות השכונתיות, ודאי לא לאלו הארוזות בניילון, אף הוא אחיד, בסופרמרקטים.
בשבוע פסח, נטול הלחם, קיבלתי עלי מסורת חדשה מחמי – אביו של בנזוגי. ומסורת כמו מסורת, מאז שהוא איננו אנחנו מקפידים עליה הקפדה יתרה בכל השנים בהן איננו עוזבים את גבולות הארץ בשבוע הזה. מדובר בנסיעה קבועה לחיפה, העיר היחידה בארץ שיש בה תחבורה ציבורית בשבת, והעיר היפה ביותר בה תמיד המשיכו לאפות פיתות - שהן סוג של לחם, גם בימי חג הפסח ואף לרקוח חומוס אלוהי, שכידוע אף הוא אינו כשר לפסח.
קודם נהגנו לפקוד את מסעדת אבו יוסף (עבד), שהוגשו בה רק כארבע או חמש מנות קבועות, בינהן מנת חומוס ענקית, שאחריה צריך לנוח מנוחה הגונה, ואז נפתחה מסעדת או"ם שנקראה בשם זה, ביחד עם כל החנויות בחלק הרחוב שעבר בעיר התחתית, כהתרסה על החלפת שם הרחוב מ"רחוב האו"ם" (שם שניתן על הצבעת האום בעד חלוקת הארץ ב-1947) ל"שדרות הציונות" אחרי שבאותו מוסד עצמו הישוו את הציונות לגזענות.
מסעדת האו"ם לא קיימת כבר שנים ארוכות. בחלון הראווה שלה מוצגות היום שמלות אופנתיות למכירה. בימי תפארתה, הוגש בה חומוס שהיה מהטובים שאכלנו אי פעם. לא חלק מדי וגם לא גרגרי מדי. והפיתות שלהם – גם בימים שאינם חג, היו טעימות יותר מאחרות, אבל בעיקר אני זוכרת את הסלטים הטעימים שלה, שהיתה בהם יצירתיות ושילוב טעמים שלא פגשנו באף מסעדה דומה, אחרת.
אחר מותו של חמי, המסורת הזו של חומוס-פיתה של פסח בחיפה, הפכה לסוג של ימי זכרון שעבורנו היו הרבה יותר נעימים מהתכנסות ליד קברו. נהגנו לטייל ברחובות חיפה כתיירים, לגלות פינות נסתרות ומעניינות, להתרגש עם החידושים להתלהב מהחדש אל מול הישן. לא פעם הלכנו עם הדמיון עד הסוף, עלינו על רכבת בתל אביב ונסענו צפונה משל היינו באחת מארצות אירופה. לשם השלמה נסענו בנסיעה הקצרה בכרמלית עד לגן האם כאילו היתה המטרו של פריז או הטיוב של לונדון.
השנה נשברה המסורת, לא ניתן לנו חופש הבחירה בין נתב"ג לחיפה – הקורונה ריתקה אותנו לבית וכל מה שיכולתי לעשות הוא לדפדף בין תמונות באלבומים שהנציחו את ביקורנו בעיר, בין ב"חג החגים" של חודש דצמבר, בין בחופשת הפסח המסורתית שלנו ובין ב"סתם" ימים של חול – בשווקים היפים שלה, במוזיאונים המעניינים וברחובות המסורתיים עם התצפיות לים כמוהן אין באף עיר אחרת בארץ.
תודה שחלקתם איתי זכרון מתוק. הלוואי ונוכל לחזור במהרה לחופש האישי ולבחור איך לבלות את החגים שלנו. אשמח מאוד אם תספרו לי בתגובות סיפורי חיפה שלכם, סיפורי חג או אחרים.
לקריאה נוספת:
חיפה היא העיר היחידה בארץ שיש בה שביל הליכה רשמי העובר בכל תחתנותיה היפות. אורה גזית בעלת הבלוג "חלומות שמורים" הלכה את כולו וגם תיעדה כאן.
חיפה היא עיר של ריחות וטעמים וכשיחזרו ימים לתיקונם אפשר יהיה לערוך סיורי אוכל עם נעמה סובול מהבלוג "תרבות אכילה"
