שתי גדות לירקון
"בשבתות נהגנו לטייל בירקון", אומר לי בנזוגי שהיה ילד תל אביבי, "נהגנו לעמוד ולצפות במכמורות הענקיות, שהיו מורידים אותן אל הנחל ומעלים אותן עם שלל דגים". אבל הסיפור הזה יבוא בסוף – תחילה אספר על מסלול ההליכה שלנו השבוע.
לא מזמן קראנו כי הושלמה בנייתו של שביל יונתן, המוביל מתחילת רח' רוקח ברמת גן, ממש ליד בית אהרון כהנא, בתוך חורשת אקליפטוסים עתיקים לאורך גדת הירקון, עד "שבע תחנות" שבפארק הירקון התל אביבי. היה דרוש לנו באותו יום טיול קליל, כזה שנועד להבדיל בין חול רגיל לקודש החופשה, שיתן לנו הרגשת חופש – וככזה, שביל יונתן העירוני התאים לנו מאוד.
לא התעוררו הרבה אמוציות עקב ההליכה כאן דווקא, ובכל זאת ההימצאות ליד עצים עתיקים עבי גזע וגבוהי צמרת מעוררים בי תמיד התרגשות של פעמי הסטוריה. מה התפלאתי כשקראתי אחרי חזרתי הביתה, שהאקליפטוסים הם די "עולים חדשים" בארץ. הם נקלטו באדמתה רק בראשית המאה העשרים, אחרי שהובאו לכאן ונשתלו בביצות, על מנת למגר את מכת היתושים. אך מהר מאוד התברר שהם לא יעשו את העבודה ורק חפירת תעלות והטיית מי הביצות הרבות תייבש את אלה האחרונים ותבריח את היתושים. אלא שאז כבר נשתרשו בארץ עצי האקליפטוס הרבים והיו לחלק אינטגרלי מהנוף הארצישראלי.
כאן בירקון התברר מאוחר יותר, שלא רק שאינם מועילים אלא אף מזיקים: העלים שלהם אינם מתפרקים, כשנושרים למי הנחל ועל כן מסייעים לסתימה ולסחף, העלווה הגדולה והרחבה מצלה על ערוצי הנחל ועל כן לא מאפשרת לצמחים שהם טבעיים למקום לצמוח. אני דווקא חשבתי שהצל הזה יפייפה עבור מטיילים כמוני ולראייה, אדריכליות הנוף עליזה ברוידא ורות מעוז שתכננו את שביל יונתן, לא עקרו אפילו עץ אחד ואת הדֵּק המשמש כשביל בנו מסביבם.
בסוף הדֵּק הורחב השביל הקיים, חציו משמש הולכי רגל והחצי האחר לרוכבי ורוכבות אופניים. לאורך כל השביל הוצב מעקה דקורטיבי ושלטי הסבר על הבניינים לצידו ועל החי והצומח בנחל. כל השנים היתה הגדה הזו האחוריים של העיר.
לא תזיק מעט פרספקטיבה על מנת להעריך את היופי של המקום. צריך זכרון כלשהו למראה המקום, אך לפני זמן לא רב. כל המבנים שעל פניהם אנחנו חולפים, מפנים את אחוריהם אל הנחל. רמת גן, העיר ששמה לה למטרה לבנות גנים רבים בין בתיה – על כך סיפרתי כאן וגם כאן, התייחסה במשך שנים רבות אל הירקון כאל מפגע. הניחו לצמחייה פראית לצמוח בו ולאורכו, הזרימו בו מי שפכים (כמו כל שאר העיריות בתחומן עובר הנחל) והשליכו לתוכו פסולת בניין ופסולת בכלל. ובוודאי שאי אפשר היה לטייל על הגדה הרמת גנית.
נקודת המפנה היתה האסון שהתרחש על גשר כפר המכביה ב-1997, כשהמשלחת האוסטרלית למכביה חצתה בארוע הפתיחה גשר זמני לכיוון אצטדיון רמת גן וכולם נפלו אל תוך מי הנהר המזוהם. 69 ספורטאים נפגעו, 4 מתו כתוצאה מהמים המזוהמים. רק לאחר האסון הזה התחילו לשקם את הירקון ולנקות אותו מכל המפגעים שזיהמו אותו במשך שנים.
סופו של השביל ב"שבע תחנות" שהוא חלק מפארק הירקון התל אביבי, הלא הוא פארק יהושע. פעם הנחל היה מקור חיים והנאה, בנזוגי נזכר בסיפור שסיפרתי בהתחלה ובעוד סיפורים: "נשלחתי לכאן לקייטנת ילדים בקיץ, וסירות נהגו לשוט לאורך הנחל העובר בתחומי תל אביב כאוטובוס, כשהתחנה האחרונה שלהן היתה כאן בשבע תחנות". ואני - מילאתי ראותי אוויר, נזכרתי והזכרתי את הפארקים העירוניים הגדולים והיפים בהם ביקרנו בעולם ונאנחתי אנחת געגועים.
עד כאן הלכנו כשניים וחצי ק"מ. ההגיון אמר לחזור על עקבותנו לעבר הרכב שהשארנו ליד בית כהנא, אך כיוון שכל זמן ההליכה לכאן התבוננתי על השביל הנגדי, זה שעובר בתחומי תל אביב, רציתי לחוות אותו בדרך חזרה כדי להתבונן הפוך. בתחילה ממש שמחתי על ההחלטה הפרועה משהו.
במיוחד שלא ידענו היכן תגמר הדרך ואיך נגיע בחזרה לרכב. ובכן, החזרה בדרך זו מאריכה אותה בק"מ שלם, כיוון שהיציאה ממנה היא על גשר המכביה - החדש, מאחורי אצטדיון רמת גן, זה שנבנה במקום ההוא שהתמוטט ברוב בושה באסון ההוא. לאחר הירידה מהגשר פונים ימינה בשביל העוקף את האצטדיון ומגיעים אל הפארק היפה שנבנה מאחורי בית כהנא כחלק מפרויקט שביל יונתן.
סה"כ, הלכנו הליכה של כשישה ק"מ, כשלוש שעות עם עצירות לצילומים בדרך סלולה, בנויה, נוחה ונגישה באוויר נקי וצלול כאילו לא היינו באמצע שתי ערים סואנות.
טיפ: כדאי להחנות את הרכב ברח' רוקח ברמת גן, ממש לפני בית כהנא, או בחניה של אצטדיון רמת גן. אם מגיעים ללא רכב, בתחבורה ציבורית, מאוד ממליצה להמשיך לאחר שבע תחנות לבלות בפארק יהושע היפייפה.
לקריאה נוספת:
תודה שטיילתם איתי טיול עירוני נחמד וממלא אוויר. אשמח מאוד אם תשתפו אותי, בתגובות למטה, בסיפורי פארק הירקון שלכם.
