תכלת שוקטה
גַּם כִּי אִוָּרֵש וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,
וְהָיָה הַלֵּב לְמַשּׁוּאוֹת זָרִים –
הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ,
הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ חֶסֶד נְעוּרִים?
(שם הרי גולן / רחל)
היום, נסיעה לכנרת ממרכז הארץ זה עניין של שעה וחצי-שעתיים כולל פקקים. פעם הכנרת היתה הרבה יותר רחוקה...
הכנרת, שהיא שם נרדף למי השתיה שלנו וכמות המים שבה הופכת אותנו לעצובים או שמחים מדי חורף, הכנרת שהיא שם נרדף לשירי אהבה של פעם, היתה גם מקום הבילוי האולטימטיבי של חופשות, לפני פרוץ טיולי חו"ל לחיינו - משפחות נהגו לנסוע לכנרת עם אוהלים ושקי שינה ולבלות על חופיה סופ"ש שלם, או חג שלם. ביחד, אחד בתוך השני, בלי סדר יום קבוע, רק מים, שמש והרבה ביחד. את העובדה הזו גיליתי רק כשהייתי בצבא - המשפחה שלי לא נהגה לטייל. חברתי מאותם ימים, הזמינה אותי לבילוי כזה על שפת הכנרת עם משפחתה, שתינו תפסנו טרמפ מהבסיס ממש עד צמח שבדרום הכנרת, עם זוג אנשים מבוגרים שכל הדרך בחנו אותנו בידיעת הארץ ובהכרת המקומות בהם עברה הפיאט הקטנה שלהם והמקומות שגרמו לי לבושה בגלל חוסר ידיעה, לא יוצאים לי מהראש עד היום.
אבל את הכנרת הייפיפיה גיליתי אך שנים ספורות קודם לכן, בחופשת הקיץ שבין כתה י' לי"א. עד אז הכרתי אותה, את הכנרת רק בשירת רחל. אני מודה שזו אחת הפעמים הבודדות שאהבתי את המציאות יותר מהדמיון, ורגע גילוי הכנרת במבט מחלון האוטובוס היורד אל הימה – לא יישכח ממני.
המקום: קיבוץ גינוסר. הסיבה: שבוע ימים של מחנה קיץ לילדים שוחרי ספרות ושירה. או במילים אחרות: חנונים. התוכנית: עבודה בבקרים שהחלה עם חשיכה בארבע לפנות בוקר, עם פרוסת לחם מאתמול, עליה ריבה תעשייתית וכוס תה ואז עזרה במטעים, בקטיף ובאריזה. בשמונה בבוקר נגמרה העבודה והיינו חופשיים להשתכשך במים המתוקים כאוות נפשנו ולהתחבר עם המוזה על החופים הלוהטים משמש הקיץ. בערבים הגיעו שורה של אנשי עט לספר לנו על עצמם ועל כתיבתם ואנחנו הוקסמנו.
זמן קצר לפני המחנה הזה, התחלתי ללמוד ציור בשיעורים פרטיים אצל המורה אגי שהיתה ציירת. הספקתי ללמוד רישום בעפרון רך, תוך כדי התבוננות באובייקט בעין חצי עצומה. אי לכך וכיוון שעצי גינוסר שהשתלבו נהדר בנוף המים שמאחוריהם קסמו לי מאוד, ישבתי בכל שעות הבטלה מול החוף וניסיתי ללכוד אל הדף את היופי הנהדר הזה. טבלתי במים כדי לצנן את החום הנורא וחזרתי לרשום את העצים ורק הצטערתי שאני לא יודעת כיצד "להעתיק" את הצבעים הנהדרים שעומדים מולי, אז כתבתי באות קטנה, כמעט בלתי נראית: "כחול בהיר" "כחול יותר עמוק" על שטח השמיים, "חום" על הגזע וכך הלאה והלאה מתוך כוונה לצבוע את הציורים האלה לכשאלמד ממורתי לציור את מלאכת הצביעה. קשה לי לשכוח את צחוקה המנומס כשראתה את הדפים האלה.
יום אחד באמצע תקופת המחנה, בעודנו מסתדרים על הדשא שליד חדר האוכל שהיה בנין מופלא בעיניי, לקראת הרצאת הערב, בא לבקרנו שר החינוך דאז, יגאל אלון, בן קיבוץ גינוסר. סיפרו לו כנראה על המיזם החינוכי שנערך ממש ליד ביתו והוא בא לברך. איש מבוגר אך נאה, לבוש מכנסיים קצרים בלבד, מלווה באיש צעיר שלעומתו היה לבוש לגמרי, (היום אני מבינה שהוא כנראה היה המאבטח שלו), התיישב לידנו על מדרגות האבן של חדר האוכל וביקש לשמוע מאיתנו על חוויית גינוסר שלנו, שאל שאלות רציניות וקיבל גם תשובות כאלה, השיחה גלשה אל תוך דמדומי השקיעה היפה על הכנרת (אני יודעת שהכנרת במזרח ולכן השמש לא שוקעת עליה, אך האדמומיות של אותו ערב חרוטה בזכרוני), ללא תכנון מוקדם ואנחנו היינו גאים כל כך במפגש עם שר בנעלי בית, שהקשיב לנו, "הקטנים".
מאז, נסעתי לא מעט לכנרת, נהניתי מיופיה, אהבתי את מראיה בקיץ ובחורף, כאבתי את כאבה בימיה השחונים, נסעתי לצלם כשאך שמעתי שהתמלאה יפה ואני עדיין חושבת שהיא אחד המקומות היותר יפים בארץ.
מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה וּבְתֹם שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?
(ואולי לא היו הדברים / רחל)
לקריאה נוספת:
ביקור בטבריה - מצפון תפתח הטובה
עת השתחררתי - הכנרת היתה המקום הראשון אליו נסעתי אחרי תקופת הקורונה.
