לווייתן ברוח
- רבקה קופלר
- 11 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
לווייתן ברוח | חיים באר | הוצאת עם עובד
יש דרכים רבות לכתוב הסטוריה, אך הדרך של חיים באר היא היפה והמענגת מכולן: ההסטוריה שלו כתובה בעברית עשירה ויפה, שאין למצוא עוד היום בשום מקום אחר זולת ספריו, היא כתובה סיפורים אסוציאטיביים השזורים זה בזה ושמתכנסים לכדי אחד רק עם סיום הספר. אני מודה שהקריאה לא קלה, אך מתגמלת מאין כמותה.
סיימתי את קריאת הספר בדמעות ובסערת נפש. היתכן כי הספר "לווייתן ברוח" הוא כתב צוואה של חיים באר?
ראשית הסיפור אי שם לפני כ-40 שנה כשבאר, חובב הספרים העתיקים קונה ספר חסידי ומוצא בתוכו חוברת ובה הנובלה "יום ברגנסבורג" של יוסף אופאטושו, אחד מגדולי סופרי היידיש במאה העשרים. ארבעים שנה הוא מתחבט בתרגום הנובלה ומה שאנחנו מקבלים בתום תקופת החיים הזו זה הסיפור שלפנינו, המגולל למעשה את קורות הכתיבה לצד קורות חיי קהילת אשכנז, היא גרמניה.
הסיפור מתחיל בקינה על היידיש שהיתה ואיננה עוד וממשיכה בכתב חידה על עצם כתיבת הנובלה "יום ברגנסבורג" של אופאטושו, המתרחש בימי הביניים ועל עצם השתלשלות סיפור כתיבתו של באר. החידה הראשונה בעיניי, היא – למה לווייתן? ומה הקשר בינו לבין הסיפור? בעטיפת הספר שלט של לווייתן המקיא אדם. מיד אני נזכרת ביונה הנביא המקראי ובודקת בגוגל האם הדג שבלע אותו אכן היה לווייתן. מרגע זה אני משוכנעת כי חיים באר עוסק בספר הזה בנבואה. הוא גם מסביר – קורות העם היהודי משולבים בקורות העמים בהם הם חיים ותמיד בתקופות התפר בין שלטון אחד לשני סובלים היהודים פרעות, פוגרומים וגירושים.
הנובלה "יום ברגנסבורג" נכתבת ב-1932, רגע לפני עליית הנאצים לשלטון, אופאטושו מבקש להזהיר את היהודים מפני המתרגש עליהם לבוא. חיים באר משלב רמזים בספרו – לספרים קודמים שלו, לעגנון ולהמינגווי - האומרים למעשה – גם אני מבקש להזהיר מפני הבאות. אברום בורג במאמר ביקורת על הספר ב"הארץ", מבקש להציע את "לווייתן" של הובס מן המאה ה-17, על חששו מפני מלחמת אזרחים באנגליה ארצו. אולי זה אכן רמז עבה לנבואה כאן.
רמז עבה שאני מצאתי כסימוכין: הספר של הובס כתוב ב-4 חלקים כמו גם הספר של באר.
החידה האחרת היא התחקות אחר מקורותיו של אופאטושו לאירועים ההסטוריים אותם הוא מתאר. באר מעלה מן האוב שמות של ציירים וסופרים של ימי הביניים שקרוב לוודאי היו להשראה לאופאטושו בכתיבתו, ותוך כדי כך אנחנו למדים עוד ועוד סיפורים על ההסטוריה שלא הכרנו על יהדות אשכנז ועל מנהגיה הייחודיים שנעלמו. התאורים כשלעצמם מרתקים ועוד יותר מרתקת עבודת המחקר הרצינית: חיים באר שהוא מדריך טיולים בנשמתו, חוזר לרגנסבורג שלוש פעמים במהלך הספר, בתקווה ללכוד משהו מרוח התקופה ערב גירוש היהודים במאה ה-16 ומתאר אותה תאור חי, כאילו טיילנו עמו.
תיאור העיר מקים את זכרונותי מהביקור בעיר (התמונות כאן מאותו ביקור), הוא מהלך ברחובות בהם הלכתי, מתפעל מאותם רחובות עתיקים שגם אני טיילתי בהם, אלא שהוא רואה מה שאני לא ראיתי: עדויות חיות לקהילת אשכנז הענפה שחיה כאן בימי הביניים לפני הגירוש, מגיע לציוני דרך המעידים על כך וכאחרון העדים עומד ואומר קדיש יתום על כל אחד ואחד מהם שהוא מצליח לפענח את שמותיהם. דמעות.
זו לא פעם ראשונה שחיים באר כתב על ביקור ב"מעי הדגה", גם בספר "בצל ידו" זהו מוטיב מרכזי. יונה הנביא מהלך כנראה קסם על הסופר. ב"לווייתן ברוח" הוא מוצא את הנובלה של אופאטושו ב'מעי הדגה' - חבוי בספר אחר – במקרה. וזהו הזמן לספר על החידה השלישית – והיא נבואת העתיד של באר: עתיד העם היהודי. באר טוען בראיונות שונים שסלע קיומנו הוא הספרים שהצלחנו להביא איתנו לארץ והספרים שכתבנו כאן, "לווייתן ברוח" פותח בחנות לספרים יד שניה בירושלים ומסתיים בחנות לספרים יהודים נדירים ברגנסבורג. הוא מזכיר לפחות פעמיים את ליל הבדולח בככר בבל בברלין בה שרפו ספרים יהודיים, ואת האנדרטה המדהימה – הספריה הריקה - של מיכה אולמן, כמו לומר – זהו עתידנו, הספריה שאנחנו יכולים לסחוב איתנו על הגב – הרוח.
תגובות