• רבקה קופלר

צל ידו

צל ידו | חיים באר | הוצאת עם עובד


אנחנו מהלכים תמיד ומתינו על גבנו. בדיוק כמו ארנדירה בואנדיה, במאה שנים של בדידות, שסוחבת את עצמות אבותיה על גבה. נדרשתי לכך בשנים האחרונות כשחקרתי את קורות משפחתי. אלא שארנדירה סוחבת עצמות יבשות וחיים באר סוחב עמו סיפורים חיים המשוועים להגיע ליותר ויותר קוראים, מלהטט בין "ארצות החיים" – שהם שם מקריפ משהו למקום בו שוכנים המתים, לבין החיים העכשווים שלו ושלנו.

דגי קרמיקה לקישוט

אני ממליצה בכל פה על הספר הזה לכל מי שכמוני, נפל לה האסימון ביום בהיר, וכמוני מתעניינים לפתע במורשתם, באבותיהם ובאימהותיהם ואז מגלים שמאוחר מדי, שאין הם יודעים עליהם מספיק, או שיש להם עניין לא פתור עמם ובעיקר אין להם כבר את מי לשאול. חלקנו נוברים בתמונות שחור לבן, מקווים למצוא בדל מידע כתוב שאולי נרשם בגבם, רמזים בהקשר שבין התמונות בגלל האופן בו סודרו באלבום, נאחזים בבדלי זכרונות שלעתים נודדים לתפאורות לא להם וחלקנו זוכים ל"ביקורי הקרובים" בחלומות. חיים באר לעומת זאת, זימן לעצמו את מתיו בסיפור פנטסטי מאין כמותו.


למה פנטסטי?

האין כל סיפור זוכה לנדוד בעולמות מדומיינים, במידה זו או אחרת? ודאי שכן, אלא שכאן הגדיל חיים באר לעשות ורקח עולם שלם בלתי אפשרי בעליל ולו בכדי שיתאפשר לו לפגוש בו שוב את אביו, ממנו נפרד לפני שישים שנה בטריקת דלת כואבת. האם הוא מצליח לתקן את שנשבר?

דגי זהב בבריכה

בספר "צל ידו" עשה חיים באר דרך מורכבת ומיוחדת על מנת לסובב את דלתות זכרונותיו וצערו. "יותר קרוב ממאוחר" כותב באר על הצורך שלו לספר את הסיפור, כלומר, גילו המתקדם של הסופר, הפחד מזמנו האוזל מניע אותו לחקור את קורות אביו, שבשמונה עשרה השנים בהן חי במחיצתו, לא היה חביב עליו, בלשון המעטה. הוא חוזר לאורך "צל ידו" אל הרומן המופלא שלו "חבלים" (שנכתב לפני כשלושים שנה) בו הוא התרכז באמו, ואילו אביו תפס משבצת של אימיגרנט דחוי, כדבריו. הפעם, הוא חוזר שוב לסיפור חייו, אך החידוש הוא הפניית העדשה אל האב. הסופר יורד אל השאול, כמו דנטה ב"קומדיה האלוהית", על מנת לאפשר לו תיקון יחסיו עם אביו. אם לא נעשה התיקון בעולמנו זה, ייעשה בדרך המסוכנת שלא בטוח כי יש ממנה חזרה לעולמנו זה, הבטוח יותר.

סיפורו של האב – אברהם רכלבסקי, שזור בסיפורה של יהדות מזרח אירופה. בוער בעצמותיו של באר לספר את קורות הקהילה ברזולוציות בלתי מוכרות עד כה, או שמא יש לומר – נשכחות, והוא עושה זאת ברבדים כל כך רבים – אם על ידי סיפורים שנמסרים לו על ידי דמויות הסיפור, אם על ידי ציטוטים של גדולי סופרי העברית המזרח-אירופית ואם על ידי שימוש בעגה היידישאית המיוחדת לפלך ארץ זה. "מותר הסופר על מי שאינו סופר – היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים"

דגים לבנים באקווריום

חיים באר מוליך אותנו הקוראים, בטיול מרגש אל מחוזות רחוקים, כמו שלום עליכם, עגנון וי.ל.פרץ לפניו, הוא מספר את סיפורה של יהדות מזרח אירופה עוד פעם אחת, על רוב רבדיה – מתאורים מקסימים על הבהובים מסתוריים, רומנטיים בלילות על גדות הנהר המקומי ועד לזוועות מלחמת העולם השניה ובתווך התפאורה: הסופר מוצא עצמו בתוך חדר הקרוי "מעי הדגה" בטירה עתיקה באוברלנד שבאוסטריה, המתנהלת במתכונת הריאליטי "האח הגדול". יש בה חוקי התנהלות נוקשים, מצלמות אבטחה שרואות הכל, ודיירים מסתוריים שכונסו לאחר אודישנים קשים. הסופר נכנס לטירה זו מרצונו, אך אינו יודע לקראת מה הוא הולך, בעוד שאני כקוראת ניחשתי כבר עם התאור הראשון. הפער הזה בין הידע שלי כקוראת, לידע של גיבור הסיפור הוא המרתק.

דגי זהב באקווריום

הספר אוחז בשני סיפורים:

האחד – סיפור המסגרת בו מסופר כיצד מתאפשר לסופר לפגוש את אביו המת ולהגיע איתו אולי, לתיקון היחסים, שישים שנה לאחר מותו, והשני – סיפור קורע לב על יחסי אב מהגר שאינו יודע את דרכו ללב בנו יחידו שנולד לו לעת בלותו. האחרון הוא עיקר הסיפור, הסיבה בגללה נכתב הספר, אך תופס חלק קטן ביותר מבין דפיו. הראשון מאפיל על הסיפור העיקרי בכמותו, בירידה לפרטים, בקישוט בסיפורי אנקדוטות ואגדות של קהילת יהודי מזרח אירופה, אלא שכל זמן קריאת העמודים האלה, של הסיפור הראשון זכרתי את שאמר הסופר בהתחלה: "יותר קרוב מרחוק" והבנתי את הצורך שלו בסיפור סיפורה של הקהילה העומדת בבסיס מורשתו, גם אם יצא קצת מגבולות העיקר. האופן שבו הסיפור הראשון מבאר את סיפורו של האב היא הפנטסטית בעיניי והיא המבארת באופן מסויים את שם הספר – ידו של האב והצל שהיא מטילה על הסביבה כולה.


לי נדמה, עד סוף הקריאה שלמעשה כל הדמויות בסיפור הן הסופר עצמו: הוא מגלה פרטים שעשויים לשפוך אור על עירו של אביו אוברוץ', במאגרים שונים ברחבי האינטרנט שהוא מפליא לחפש בו, ועל מנת להפוך אותם לאוטנטיים הוא שם אותם בפיהם של "בנירים" בני העיר שזוכרים אותם - מעדות ראשונה. כמו בחלום הנחלם בלילה, כך אומרות הדמויות דברים שהשומע כבר מכיר ויודע.

דגי שפמנון

שפתו של באר, כרגיל, אינה קלה. למרות הנסיונות שלו לשלב ביטויים מודרניים ופרקטיקות מאוד עכשוויות, הסיפור כפי שהוא – נטוע בסוף המאה התשע עשרה תחילת העשרים, משל התרועע הסופר בזמן אמת עם אותם סופרים גדולים שהוא מזכיר בהתחלה, אך עם ידע רב על אחריתה של אותה קהילה – במלחמת העולם השנייה ובהתערות פליטיה בארץ – בין כמקימיה בהתיישבות העובדת ובין בירושלים של תקופת המצור. הפרקים המספרים את סיפור יחסי האב ובנו – מצמררים, גורמים לבכי של ממש, להתרגשות ולרצון עז לחבק את הסופר – כדרך ביטויי הרשתות החברתיות. בזכותם הבנתי לא מעט מפרקי משפחתי העלומים ועל כך תודה גדולה לחיים באר שכך יכול לכתוב.

דגי מים עמוקים בחושך

סוף דבר

חיים באר מרמז רמזים רבים בספרו שהם מעבר לבקיאותי בתרבות היהודית. הדגים הם מוטיב מרכזי בהם, ושם החדר בו נערכים השיחות עם אביו "מעי הדגה" מרמזים רמז עבה לקשר אל ספר יונה. הפשט ברור – כמו יונה הנביא יורד גם הסופר אל המצולות כדי לדלות מהם אמיתות החשובות לו להבנת תולדות חייו, אלא שאני משוכנעת שיש קשרים רבים יותר הידועים ודאי למי שלמדו יותר פרקים בתולדות היהדות: אם מי מבין קוראי בקיאים בהם, אשמח אם תעירו את עיניי בתגובות למטה. תודה.


לקריאה נוספת:

ניתוח מעמיק ויפה של הסיפור מאת צור ארליך

בעז זלמנוביץ' כותב על החור בנפשו של חיים באר

להאזנה - ראיון על הספר עם חיים באר ב"אחת פלוס חמש"


פוסטים אחרונים

הצג הכול

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

הדואומו של פירנצה

טעימה מפירנצה

לפני ארבע שנים נסעתי לבקר את בכורתי וזוגתה שגרו באותה שנה בפירנצה וראיתי את העיר בעיניים מלטפות, בעיניים אחרות.