וכי נחש ממית

ישראל סגל | בעריכת שמעון אדף. קריאה חוזרת בעקבות צפייה בסדרה שטיסל

את הספר קראתי לראשונה מיד עם יציאתו ב-2004 והייתי אז נסערת כייתר הקוראים מן הסיפור הקשה המסופר בו. חזרתי אליו שנית עכשיו, בגלל הצפיה בשטיסל. זו הסדרה המצויינת שמתעדת כביכול קורות משפחה חרדית בירושלים. שנים סירבתי לצפות בסדרה מתוך עקרונות. יש יותר מדי מציצנות מצד אחד, טענתי. הם, החרדים, לא מתעניינים בחיים שלנו כפי שאנחנו מתעניינים בשלהם. הם לא יבואו לעולם ללמוד את אורח חיינו כפי שאנחנו מנסים ללמוד את שלהם בספרים, סרטים ואפילו שירים. אין הדדיות, אמרתי. אבל משנתרציתי וראיתי פרק אחד של שטיסל – נשאבתי לכל השאר. עם כל מופרכותה של הסדרה, היו פרקים בהם ממש בכיתי – אולי מגעגועים לבית הורי, אולי בגלל היידיש שרק לאחרונה חזרתי אליה, כשניסיתי להזכר בסבתי על מנת לכתוב את סיפור חייה. אבל היו פרקים שקראתי בקול גדול: "אין מצב!". "לא יכול להיות!", כלומר, התחלתי לערוך רשימת סצינות של אי-התכנות. כך לא חיים החרדים, אמרתי. זו גם לא דרך החשיבה שלהם.

ירושלים, מאה שערים

ואז הגיע הסגר השלישי. של תקופת הקורונה. בגלל עודף הזמן וההצמדות לבית, חשבתי שיהיה טוב להזכר בספרו המכונן של ישראל סגל ז"ל. הוא היה איש של אמת אמרתי לעצמי, עדותו אמינה בעיניי, והלא הספר "וכי נחש ממית" מספר על הקרע בינו לבין משפחתו הירושלמית, על תהליך עזיבתו את העולם החרדי אל לב העולם החילוני של ירושלים בתחילת שנות השבעים. מן הסתם יהיו שם גם תאורים מחיי היום יום.

אבל כאן צריך להגיד תחילה כמה מילים על הסופר, ישראל סגל. חלפו כארבע עשרה שנה ממותו הפתאומי וסביר להניח שרק בני דורי זוכרים אותו. הוא היה עתונאי ועורך בטלוויזיה הישראלית בתקופה שהיא היתה הטלוויזיה היחידה שנכנסה לביתנו, בתקופה שעתונאות היתה אחד המקצועות המכובדים ביותר ולא היה שום קשר בינה לבין בידור, או כפי שהיא מכונה היום, די בלגלוג "התקשורת", ובמרחב הזה הוא בלט מבין יתר חבריו למקצוע בשנינותו, בעברית העשירה שבפיו, בעומק החשיבה והדיווח שלו.

ירושלים, שער כניסה

סיפור חייו של סגל היה ידוע וגלוי לכל – הוא גדל בבית חרדי בירושלים, למד בישיבת פוניבז' הנחשבת של הרב שך והוא עצמו נחשב לעילוי. בגיל עשרים עזב את עולם התורה והפך לחילוני וציוני ועל כך משפחתו נידתה אותו עד סוף ימיו. סגל הפך לגורו לאחרים שעשו דרך דומה לשלו. בספר "וכי נחש ממית" הוא מגולל את הסיפור כולו בשפה עשירה, יפה ובתאורים מכמירי לב שגרמו לי גם למחשבות רבות בעניין דתיים-חילונים.

סמטה ירושלמית

הסיפור מתרחש ברובו ערב מלחמת ששת הימים בירושלים מלאת הגבולות – הגבול הירדני מצד אחד והגבול החילוני מהצד האחר. בזמנים ההם לפי העדות בספר, עולמו של נער חרדי היה רחוק מהעולם החילוני הרבה יותר מאשר היום. ב"שטיסל" הדמויות לא חוות הלם תרבותי במפגש בין העולמות, הן יודעות עברית די טוב, למשל. בספר, כשבן דמותו של ישראל סגל מגיע לעולם החילוני – לטיילת בתל אביב, לצבא, הוא צריך לבאר לעצמו מילים פשוטות בעברית, או בסלנג עברי שלא שמע מעולם לפני כן. "הם מדברים עברית, אבל לא ממש. בערך. כלומר הצלילים דומים, אבל הלשון שונה".

כביסה. שכונת נחלאות, ירושלים

לא רק אורח החיים זר לו, גם התקשורת היומיומית, שפת הגוף, מחוות הגוף, צורת ההתנהגות. בשטיסל אומרת אחת הדמויות - "אצלם זה בדיוק כמו אצלנו", אחרי שהיא צופה בסרטון באינטרנט, בשנות השישים אין תיווך כזה לאנשים שגדלים בגטו החרדי. בן דמותו של סגל בורח מהפנימיה בה הוא לומד כדי לבקר בספריה לקנות ידע כללי, או בכדי לצפות בסרטים פורנוגרפים.

סמטה ירושלמית

מהקריאה הראשונה של הספר זכרתי סצינה אחת, בה בן דמותו של סגל בוחן עצמו לאחר שהבין שהוא שונה מסביבתו, ונוסע במונית שרות, בשבת, מירושלים לתל אביב. אני זוכרת את ציפייתו שעולמו ייחרב, שסוף העולם יגיע עקב המעשה הנורא. התאור הזה היה לאייקוני בעיניי. בקריאה החוזרת הבחנתי בהרבה אלמנטים אחרים: ביחסי האהבה-שנאה בתוך המשפחה, בתאור התקופתי אותו זכרתי מספריהם של חיים באר ועמוס עוז שגדלו בשכונות קרובות בירושלים, מאבני הדרך הירושלמים הבולטים של התקופה. אך בעיקר התעכבתי על תאור ההתחרדות של הקהילות החרדיות בשנות ילדותו של סגל ומיד השוויתי למה שאני מכירה היום: בימים אלה של עימותים עם החברה החרדית על רקע מגיפת הקורונה, אנחנו עדים לאוטונומיה בה הם חיים, מעניין לערוך את ההשוואות הקטנות של פרקטיקות חיים של אז לעומת היום – גם אם בסדרה שטיסל יש אי דיוקים, הרי הם מעידים על אורח החיים היום, וגם אם יש הקצנה ב"וכי נחש ממית" יש בו עדות על חיי החרדים בירושלים בתקופה של לפני 48 ועד מלחמת ששת הימים.

"כמעט כל מי שחי סביבם נאבק על קיומו. כמעט כל מי שהכירו חי 'בצנע'. אבל למרות המחסור (שהפך בלשון שהיתה נהוגה באותם ימים ל'הסתפקות במועט'), למרות הדלות (שותפות חברתית) למרות כל אלה שרתה אחווה מסוימת בין הבריות."

ירושלים - בתים צנועים לה

אפשר לקרוא את הספר כפשוטו, (מה הפשט? שואל שטיסל) – סיפור של משפחה ירושלמית קשת יום, מתפרנסת בקושי, מחנכת את ילדיה באלימות לא מעטה, באהבה מתונה, בקנאה בין שני האחים הבכורים החורצת את גורלם, ואפשר לקרוא רובדים נוספים על פי הרמז הנובע משם הספר: "וכי נחש ממית וכי נחש מחיה" (משנה, במסכת ראש השנה), הוא סיפור סתום בספר בראשית, פרשנים שונים פרשו אותו בדרכים רבות וסגל מנסה לתת לו בסיפורו את פרשנותו שלו, אבל לשם כך אני ממליצה לקרוא את הספר המצויין הזה.

מה מעניין בסיפור סכסוך בין שני אחים? האם לא בכל משפחה יש יחסים כאלה ואחרים שלא בדיוק פיללנו אליהם? זה בדיוק לב ליבו של העניין. לא המציצנות לעולם אחר, אלא שיקוף של מציאות שיכולה להתרחש בכל מקום. כשהסיפור נכתב מדם ליבו של הסופר, בכנות מפלחת לב, כולנו מזדהים עם הכאב. כמו סיפור קין והבל התנ"כי, שמוזכר לאורך כל הספר, אלא שהסופר בחר בסיפור תנ"כי אחר להיות לו לעמוד הענן שיוביל את סיפורו – סיפור נחש הנחושת שהמביט בו לא ימות מנשיכת הנחש האמיתי. (במדבר כ"א ח', משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ח')

מדרגות בשכונת בית ישראל, ירושלים

לקריאה נוספת מעמיקה:

נחש הנחושת - על סיפור הנחש שעומד בבסיסו של שם הסיפור

המוות הוא תמיד בגוף ראשון - ישראל סגל, פרידה סופית ומוחלטת

צחוק הגורל - אורי פז מספיד את ישראל סגל

נותר חרד - אמנון אברמוביץ מספיד את ישראל סגל

מוכרחים לנקז את המוגלה – נרי ליבנה מראיינת את ישראל סגל עם צאת ספרו

על החיים והמוות בלי אלוהים - יהודית רותם על "וכי נחש ממית"