• רבקה קופלר

בית מלאכה לכתיבה

בית מלאכה לכתיבה | מדריך ידידותי לחיי יצירה

רוני גלבפיש | עורכת: עלמה כהן ורדי | הוצאת מודן הוצאה לאור


לפני כחמש שנים, קראתי פוסט של רוני גלבפיש בפייסבוק בו כתבה: "סיימתי לכתוב 55,000 מילה, עכשיו אני יכולה לנוח". אינני זוכרת אם זה היה סיכום של שנת עבודה או שבוע עבודה, אני רק זוכרת את מספר המילים העצום שגרם לי לאתגר את עצמי ולבדוק האם גם אני יכולה להגיע למספר האסטרונומי הזה. סופו של הניסיון היה הרומן הראשון שלי אותו פרסמתי כאן בבלוג ומאז אני יודעת שאני יודעת לכתוב ושהשמיים הם הגבול.

הליכה בשחקים
כשמעזים לצאת לדרך השמיים הם הגבול

את קריאת "בית מלאכה לכתיבה" המופלא של רוני גלבפיש דחיתי יותר משנה מאז יצא לאור. רציתי את הרגע המתאים עבורו והרגע הזה התרחק ממני מאוד בשנה האחרונה, היא שנת הסגרים, השקט הצורם ואי הוודאות. את רוני שכתבה את הספר, הכרתי כשקראתי את "אגם הצללים" הנהדר שלה ומיד נשביתי בקיסמה. היא כותבת את מה ואיך שאני אוהבת לקרוא.

זריחה בהרים
הארה היא כמו זריחה

מאז שהתחלתי לכתוב נהניתי כמעט כל יום מזמן כתיבה איכותי של כתיבה ספרותית, כתיבה קצרת מועד עבור הבלוגים שלי לפני היות "אוספת אוצרות" וגם עבורו, אלא שאז הגיעה תקופת הקורונה ששיקפה עבורי את מה שאני צריכה על מנת לכתוב: רעש שגרתי בחוץ כדי שיהיה לי שקט בפנים. הכתיבה עבורי לא היתה "מלאכה" עד שהתקשיתי לבצעה. חשבתי שבספר של גלבפיש יהיו עבורי הוראות הפעלה ליציאה מהמצב אליו נקלעתי, אך מצאתי כי הוא איננו מדריך כתיבה בעל עצות "עשה ואל תעשה" אלא כתב ניחום לכל מי שהתנסו ומצאו קושי, אוזן קשבת לכל מי שכתבו ואינם בטוחים במלאכתם. זה הספר להחזיק לימין כתב היד בזמן העבודה.


הרבה לפני שהתחלתי לכתוב בעצמי, הלכתי למפגשים עם סופרים וסופרות. הם סיפרו למראייניהם על הרגלי הכתיבה שלהם, אנקדוטות על התפתחות סיפוריהם, על הדמויות בסיפור האחרון שלהם. יהודית קציר סיפרה על ההבדל בין סופרים-גברים לסופרות. האחרונות, היא אמרה, כותבות על שולחן המטבח בין הכנת שניצלים להדחת כלים, דורית רביניאן סיפרה שכתבה שש שנים ארוכות את "גדר חיה" ואם לא היו מפסיקים אותה היא עדיין היתה ממשיכה לכתוב אותו, חיים באר שפע רכילויות על חיי סופרים, עמוס עוז סיפר שהדמויות שלו כותבות את עצמן. ואז כשהתחלתי לכתוב חשבתי שכבר ידעתי הכל על איך, כמה איפה ומתי.


אני קוראת את "בית מלאכה לכתיבה" ומבינה כמה מעט ידעתי על תהליך הכתיבה. רוני גלבפיש מזכירה סופרים וסופרות ידועים יותר ופחות, מספרת על הרגלי הכתיבה שלהם, על הקשיים שלהם ומתעמתת עם הפתרונות שלהם לשאלות שכולנו שואלים. היא מרכזת את כל הבעיות האפשריות עבור מי שכותבים, נותנת פתרונות משלה ובחמלה רבה מנחמת את כל הכותבים והכותבות לדורותיהם: הכל בסדר. גם הפתרון הזה וגם האחר, גם התחושה הזו וגם חברתה. אין מנחם מזה עבור מי שמתייסרים בכתיבה, מי שהיו על פסגת ההר וירדו ממנו. "זר לא יבין זאת", אני אומרת לעצמי כל פעם שאני מוצאת את עצמי באחד מעמודי הספר. רק מי שהתייסרה בכתיבה בה בעת שהתענגה ממנה, התבשמה מפירותיה תוכל להבין את מה שרוני מספרת עליו.

שמיים מעוננים בלילה
התבוננות אל סוף יום עבודה

איפה?

פעם גרתי בחדר שכור ובו רהיטים עתיקים. שולחן כתיבה גדול ממדים ליד החלון הרחב ממנו נשקפה חורשת אקליפטוסים עתיקים. כבר אז חשבתי שזו פינת עבודה מקסימה לסופרים אבל בתקופה ההיא לא כתבתי מאום. היום, פעמים רבות בשעת כתיבה באחת מפינות ביתי, אני מדמיינת את אותו שולחן עצום ממדים והחורשה הניבטת מהחלון שמעליו וכתיבתי משתפרת פלאים. רוני מייחדת פרקים נרחבים על מקום הכתיבה. היא מספרת על החדרון שלה, אבל מבלי שראתה אותי בכתיבתי היא מספרת גם על כל המקומות בהם אני כותבת.

שמיים מעוננים ושיח
על הקצה. כל מקום הוא טוב לכתיבה

מתי?

כשהחלטתי שאעסוק בכתיבה החלטתי גם שזה לא יהיה עיסוק במובן הקלאסי של המילה. כל המילים הקשורות לחובה הושארו מחוץ לתחום. מספיק כאלה היו לי בחיי. למרות שלא סבלתי, לרוב עשיתי דברים מתוך מילוי חובה או צורך – הכתיבה, החלטתי, לא תהיה אחת מהן. היא תהיה אי של הנאה בלבד. "בית מלאכה לכתיבה" מוכיח לי עד כמה טעיתי. בדיעבד, ואחרי קריאה, ברור לי שבניתי לי דפוסי עבודה, שהתחברתי בסתר לכת המיוסרים הכותבים, למכורים לריגוש שבעצם מעשה הכתיבה, לפרפקציוניסטים שמדקדקים בקוצו של חקר.

רבות מעצותיה הטובות של רוני עשיתי בבלי דעת. לא ידעתי שכך צריך או כך טוב לעשות על מנת לכתוב. התווכחתי בכל אחת מפסקאות העצות שלה בעת הקריאה, ציינתי לעצמי שכך היא יועצת אבל אני נהגתי אחרת והנה, בפסקה הבאה מגיעה השיטה בה נקטתי אני. כלום לא נעלם מעיניה של רוני.

השמיים המתקדרים
לפעמים כשקשה לכתוב השמיים מתקדרים

כשהתחלתי לכתוב הייתי עדיין שכירה. הייתי צריכה להוכיח יעילות בעבודה, אבל יחד עם הרעיונות היצירתיים בפרסום (בו עבדתי) היו לי רעיונות רבים לכתיבה שלי. בהתחלה ניסיתי לשנן אותם עד לשעת כושר, כשאוכל לכתוב אותם מבלי שאיש יפריע לי. לאחר זמן לא רב עליתי על פטנט ייחודי: כל שאר העובדים והעובדות במשרדי יצאו להפסקות תכופות בחדר המדרגות על מנת לעשן. אני, שלא עישנתי מעולם, לקחתי לי "הפסקות כתיבה" שבאו במקום "הפסקות עישון".


מה למדתי?

קראתי את כל הפרקים בספר. גם את אלה ששמם הבטיח שהם לא ידברו אלי. מכולם למדתי משהו על כתיבה. פחדתי מתחילת הקריאה שהסופרת תשתמש במילה השנואה עלי "משלב". אולי גם בגלל זה התרחקתי מהספר עד עתה, אולי זה היה תרוץ. בסוף רוני לא השתמשה במילה הזו אפילו פעם אחת. במקומה, היו בו הרבה מילים אחרות – טובות.

שמש
שמש ושמיים נקיים.

למעשה הספר בכלל לא עוסק בתכני כתיבה או בדרך לבניית סיפור, אלא בעצם העיסוק במלאכת הכתיבה. לאורך כל הדרך למדתי לעשות זאת ובאורח פלא כתבתי המון תוך כדי קריאה – הרבה יותר ממה שכתבתי בכל השנה האחרונה. את מבוקשי מצאתי באחד הפרקים האחרונים בו מספרת רוני סיפור על עגבניות שברחו מהעציץ בו נזרעו. סיפור כזה הוא בדיוק מה שאני צריכה כדי להסעיר את דמיוני. עתה, לא נותר לי אלא לקרוא לעגבניות שלי לסדר: לקרוא ולסדר את כל מה שכתבתי בזמן קריאת הספר ולבדוק אולי יצמח מזה סיפור חדש כי אחרי הכל, אני נהנית מהדרך יותר מכל.


אגב, לתשומת ליבך רוני גלבפיש – אני מאוד אוהבת לכתוב בפתקים של הטלפון כי זה מידי, נגיש ואפשר להעביר כטקסט לתוכנת הכתיבה. תודה רוני על הספר הנפלא!

עננים כבדים
דרמה.

לקריאה נוספת:

בית מלאכה לכתיבה באתר הוצאת מודן

אתר הבית של רוני גלבפיש

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

בליסבון האבנים מדברות

בליסבון גיליתי שאפשר לטייל בחורף מבלי לקפוא מקור. ליסבון אוצרת בתוכה הסטוריה ארוכת שנים יפייפיה והיא מתבטאת בין הייתר באמנות האריחים המיוחדת לה.