אגם הצללים

אגם הצללים | רוני גלבפיש | הוצאה עצמית

פתח דבר

עולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה) אינו חלק מעולמי ואיני בקיאה בו, אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר, אגם הצללים, גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק בגלל הילדות הג’ינג’יות. החיבור היה די מיידי, עם קריאת שני העמודים הראשונים בטרם צלילה לתוכו. מאוחר יותר גיליתי עוד הרבה נקודות חיבור לסיפור האישי, כולל תאריך לידתן של התאומות. מפחדת לכתוב יותר מדי מילים של מתק שמא אחשד באי מסירת האמת.

מבואות הירקון

הקסם

לפני שאגש לקסם עצמו, אומר שהסיפור כתוב יפה להפליא. רוני גלבפיש, הסופרת הרגישה אורגת לחשי כשף וקסם כדי לבנות סיפור מופלא. הופכת מילים רגילות של יום-יום למילים שמסוגלות לעוף. טוב, גם מילים חדשות שלא הכרתי עד כה, כמו “קנוקנות” שאני אוהבת פתאום לגלגל על הלשון. המילים האלה שרוני לא המציאה, אבל כן נתנה להם פירוש והקשר חדשים.

אגם ירוחם

היא עושה שימוש בהרבה חומר, שנדמה לי שהוא זכרון קולקטיבי של בני גילי, הגם שהמחברת בוודאי צעירה ממני בהרבה. ה”חומר” כולל הרבה גאוגרפיה של ארץ ישראל, החי והצומח בה, אהבת הטבע, מים חיים, מדבר, הרבה שירה ואפילו קצת תנ”ך. אני מגלה שאני מזמן לא בקיאה בחומר, חוץ מהשיר ההוא שנדרשנו ללמוד בעל פה בהטעמה הנכונה, וגם אם יעירו אותי באמצע הלילה אדקלם אותו… אני מונעת מעצמי לדרוש ולחקור, כדי לא להפר את הקסם של הפנטזיה.

הספר מותח מאוד ומושך לקריאה, אך ככל שאני מתקדמת עם הסיפור, יותר ויותר אני מרגישה שאני ב”צד של ההורים” ולא של הנוער: זה סיפור שמחנך יותר את ההורים כיצד להבין את ילדיהם המתבגרים, כיצד להתמודד עם המוזרויות שהם מפתחים וכיצד לקבל אותם, או שלא.

מבט לגולן

הנושא העיקרי בעיניי בספר, וזה שגורר אחריו את כל הנושאים האחרים הוא ציות ואי ציות לחוקי הכלל, היות האינדיבידואל נאמן לעצמו מול נאמנותו לכלל, האם מי שהוא יוצא דופן, בהכרח משתייך לקולקטיב אחר? האם הרעיון של אנשים שדואגים קודם כל לעצמם, למזונם ולגחמותיהם הוא בהכרח רע? אני לרגע מתפתה לחשוב שהתאומות הן אכן חצי-חצי כפי שהן נקראות בסיפור, כלומר שתיהן צדדים שונים של אותה נערה, אבל לא. אסור לקלקל את הסיפור.

הסיפור נקרא עם חיוך. חיוך על דמות המורה הנצחית, חיוך של אושר על ההנאות של התאומות, על ההנאות של שאר חברי הקהילה, חיוך על תפקיד המים החיים, חיוך על שהצלחתי לראות כספופים וזהרורים גם בחיים האמיתיים רגע אחרי הקריאה, על שמצאתי עצמי כורעת ברך לפני כל עלה ובודקת את קנוקנותיו כאילו היו כנפיים של מעופפים, על שהצלחתי לצלהב עם אבנים עתיקות העומדות בנחל שוצף בו טיילתי, ואם מי מבין קוראי שורות אלו לא מבין את מה שכתבתי, אל תלכו למילון כי הפירוש הנכון שלהן נמצא רק בספר עצמו.

ים המלח

יש כאן עניין פמיניסטי:

השליטות הן נשים, הקסמים שלהן קשורות בעניינים של נשים, כמו למשל, “איך לא לערבב אוכל בסירים בזמן הבישול”, הגיבורות הן בעלות כוחות חזקים יותר משל הבנים בסיפור.

מה שאהבתי פחות זה החלק הזה של המלחמה, הפציעות והכאבים, שנדמה לי פונה יותר אל בנים. הייתי שמחה לו הכל היה יותר פסטורלי, נבנה מתוך עולמות יותר נשיים.

מדבר יהודה

סוף דבר

למרות כל מה שראיתי בספר, יותר מכל ראיתי בו אלגוריה לחיים האמיתיים שלנו בארץ. ראיתי בו הדים לתמונות מחדשות היום-יום, מקונפליקטים אמיתיים שלא קשורים לכישופים ולחשים ומבלי לקלקל למישהו את הסיפור, הלוואי שגם בחיים האמיתיים היה לנו כזה סוף.

מומלץ מאוד לקריאה בכל הגילאים.

הכנרת - מים חיים

#רוניגלבפיש #אגםהצללים #מיםחיים #יםהמלח #כנרת #ספרים