לאסוף אוצרות בעמק אאוסטה
אני רוצה לספר על טיול שהיה לא פחות ממדהים עבורנו, ויחד עם זאת לא עשינו כמעט דבר ממה שמקובל על מטיילים בעמק אאוסטה. סיפור הטיול שהיה בתחילת ספטמבר לא יהיה מדריך אלא רשמים וחוויות.
העמק ידוע בריבוי מסלולי ההליכה שלו בטבע ההררי, ואנחנו – ממעטים בהליכות בימים אלה. אי לכך, אימצנו גם כאן את סגנון הטיול של רואד טריפ: לינה במלון אחד, הכרת הטבע דרך כבישי נוף צדדיים עם עצירות בתצפיות מרהיבות שהוציאו מאיתנו הרבה קריאות התפעלות, וטיולים רגליים נעימים ברחובות הצרים של הכפרים והעיירות שהובילו אותנו למחוזות בלתי מוכרים והלהיבו אותנו עד אין קץ.
הטיסה:
בגלל מחירי הטיסה החדשים, חשוב להיות מאוד יצירתיים. ההברקה שלנו היתה טיסת המשך לטורינו עם ITA, דרך רומא. זה אומר שהתחלנו את הטיול הרכוב ממש באתר הטיול ובמחיר הוגן למדי, במטוסים נוחים מאוד.
לינת כוכב:
לנו שישה לילות במלון עתיק מפנק בעיירה סנט וינסט, שנמצאת על אם הדרך וקרובה בעיקר לצד המזרחי של העמק. העיירה מקסימה, מדרחוב יפייפה צמוד למלון מתעורר לחיים בעיקר משעות הערב וטיילת עם תצפית יפייפיה לעמק ולהרים. נוח לצאת ממנה לכבישים הראשיים. יש בעיירה כל מה שתיירים צריכים בכמה ימי טיול: מסעדות טובות, בתי קפה וגלידה, סופר קטן קרוב ואחד גדול במרחק נסיעה קצר ואפילו מצאנו מכבסה קרובה.
טיפ: לא רצינו לטייל עם המזוודות באוטו מחשש לגניבות, ועל כן דאגנו תמיד להגיע תחילה למלון, להניח אותם שם ואז לצאת לטיול, אפילו שזה גרר הפסד זמן. זה נתן לנו שקט נפשי.
אוצרות הנוף של עמק אאוסטה
לצד הכפרים המיוחדים – זה השחקן הראשי של הטיול! הרים נישאים לגובה רב מכל עבר והכביש עובר בדרך כלל ממש בתחתיתם. לפעמים התחושה היא של נסיעה בתוך נקיק. נחל זורם כלשהו מלווה את הדרכים. בכבישים יש לא מעט מפרציות עצירה על מנת ליהנות ממבט אל עבר ההרים ואל העמק המרהיב, וביום בהיר רואים למרחוק גם את ארבעת ההרים הגבוהים באירופה – מונטה רוזה, מונטה ביאנקו, גראן פרדיסו וצ'רווינו. האגמים כאן הם קטנים מאוד. גם אלה הטבעיים וגם הסכורים. טיול סביבם גוזל דקות אחדות.
כבישים
יש אוטוסטרדות מהירות, אבל היופי נמצא כרגיל, לצד הכבישים הכפריים. ברובם מתוחזקים היטב, הנהיגה בהם מאתגרת: הדרך מתפתלת אל רום ההר ובירידה ממנו. יש להקפיד על מהירות הנסיעה המותרת שהיא נמוכה מאוד – לרוב בין 30 קמ"ש ל-50. פגשנו אף 20 ו-10! מיעוטם על 70. פס הפרדה לבן, או סרפטינה חדה לא מונעים מהנהגים האיטלקיים לעקוף אע"פ שהכבישים כולם מרושתים מצלמות.
הגבלת כניסה למרכזי ערים (בכל איטליה) - ZTL.
אסור בתכלית האיסור להכנס לשטח ZTL אף לא לרגע, ודאי שלא להחנות בו – הקנס גבוה מאוד. נכון שבחלק מהאזורים האלה מותר להכנס בעונה מסויימת, או בשעות מסויימות, אבל מי עוצר לקרוא את האותיות הקטנות? על מנת להמנע מאזורים אלה, ניהלתי שיח מתמשך עם ChatGPT שהפנה אותי לחניות הקרובות ביותר לגבול האזורים האסורים ומשם התנהלנו רגלית.
טיפ: בהמשך לסעיף הקודם, הרגשנו מאוד בטוחים בכל האזור ובכל זאת, אף פעם לא השארנו מפות באוטו החונה, ילקוט או כל דבר אחר שיכול למשוך גנבים.
עמק אאוסטה - היסטוריה מקומית
ראשוני המתיישבים בעמק אאוסטה היו הרומים ושרידי מבניהם בולטים לעין בכל מקום. פגשנו גשר רומי פעיל מאז המאה הראשונה, וגשר מימי הביניים שמחקה את ההנדסה הרומית המיוחדת, פגשנו שערים ומבנים כמעט שלמים, בנויים מאבן מקומית, בדיוק כמו הבתים שלהם.
בעמק גרסוניי פגשנו בכפרי הוולסרים – שהגיעו במאה ה-12 לכאן מעמק ואלה בשוויץ. הוולסרים ידעו לבנות בתים במקומות גבוהים במיוחד וליצור חיי שותפות במקומות הקשים ביותר למחיה. עד היום הם משמרים שפה ותרבות בניב גרמני עתיק שרק כאן מדברים בו. תרבותם ניכרת לעין בבתי העץ שלהם הבנויי מעץ האשוחית הנפוץ בעמק ללא שימוש במסמר אחד! בניגוד למקומיים שבנו את בתיהם אבן ציפחה. עץ האשוחית משחיר עם השנים, כך שהבתים שנדמה כי הם שחורים – ברור שהם עתיקים מאוד, אולי מימי הביניים. לחלק מהבתים האלה קומת אבן ראשונה – להלנת בעלי החיים וקומה שנייה מעץ למגורי בני המשפחה. ככל שנוסעים מערבה בעמק, ניכרת יותר השפעה צרפתית – גם בשפה וגם במאכלים. ככל שמצפינים – בכל העמקים בהם נסענו, הבתים מתקשטים בגרניום נוסח שוויץ. הרחובות בכל מקום נקיים להפליא.
הכפרים בהם ביקרנו:
חלק גדול מהכפרים העתיקים – נטושים לחלוטין היום ושלטי "למכירה" מוצבים עליהם, בחלק מהכפרים ראינו משפחות מהגרים, זה מקרוב באו – אולי כי היה זול לקנות את הבתים האלה, בכפרים אחרים ראינו כבר שכונות חדשות לגמרי שנבנו לאחרונה אך בסגנון המקומי, כשהם משמרים חלק מהבתים הישנים בטבורי הכפר, אולי לצרכי תיירות.
עמק גרסוניי היפה זימן לנו כמה כפרים יפים שסימנו מראש על המפה ואחד שגילינו בדרך מקרה:
פונטמור (Fontainemore) - כפר קטן מימי הביניים, העץ ממנו בתיו בנויים מושחרים לגמרי. העמדנו את הרכב באחת מהחניות הבודדות ונכנסנו לכפר בשביל צר. גם כאן עומד גשר מרשים מימי הביניים בעל קשת בודדת.
גרסוניי סאנט ז'אן (Gressoney-Saint-Jean) – הכפר הוולסרי היפה ביותר בעיניי. סגנונו - שוויצרי עתיר פרחי גרניום, מרובה חנויות קטנות מקסימות, המסעדה הטעימה ביותר בכל הטיול שלנו, היתה כאן, בפטיסרי הטעים קנינו לחם מדהים, בקצה הכפר אגם עם דשא סביבו לפיקניק – התאהבתי לחלוטין - מקסים!
מומלץ למרות שלא ביקרנו: טירת סבויה – אומרים שפנים הטירה אף יפה מחיצוניותה האייקונית.
גרסוני לה טרינטה (Gressoney-La-Trinité) – כאן אנחנו זוכים לתצפית נהדרת על המונטה רוזה המושלג ולשירותים ציבוריים נקיים להפליא. היתרון העצום של הכפר הזה הם שבילי ההליכה היוצאים ממנו ושאנחנו לא נזכה לראות.
אטרובל (Etroubles) - למרות שבכל הטיול הזה הרגשנו שאנחנו צועדים ממש בתוך ההסטוריה, בכפר הזה שנמצא בעמק סן ברנר ונמצא ברשימת הכפרים היפים של איטליה, התחושה היתה עוד יותר עמוקה: הנה עברנו ליד כלי עבודה עתיק, מרשים ובלתי מוכר. צ'ט ג'יפיטי יספר לי שזהו כלי לחיתוך בולי עץ. הנה חצר שמזמינה אותנו עם שלט יפה להכנס ושם אנחנו מתרשמים מעוד כלי בית המוצגים לראווה – לפי תנור האפייה הקטן אני מנחשת שאנחנו עומדים בשלהי המאה ה-19, אף על פי שהבתים עצמם הבנויים אבני ציפחה מקומית, כנראה מתוארכים לימי הביניים.
בעבר נודע הכפר בגלל ציורי הקיר שלו. מעט מאוד נותר מאותם ציורים יפים:
ברוסון (Brusson) - כפר נופש וסקי בעמק אאיאס. לכאן הגענו בגלל אגם ברוסון (Lago di Brusson) אגם אלפיני שכתבתי עליו במפה "יפה" ואני מודה שראיתי יפים ממנו הרבה, אך במקום בו חנינו, פגשנו שלט שהפנה למעבר הרים Col de Joux וייצר הסקרנות גבר עלינו. זו היתה אחת הדרכים היפות שנסענו בה בכל הטיול – טיפסנו על ההר ובירידה ממנו עד שהדרך נגמרה. לצד הדרך ראינו חקלאים בעבודתם ופרות רועות במרעה הגבוה.
שמפוליק (Champoluc ) ואנטניו (Antagnod) - שתי עיירות סקי עם בתי עץ עתיקים יפייפים - גם הן בעמק אאיאס. בשמפוליק יש טוריסט אינפורמיישן אדיב, כדאי להתייעץ איתם בקשר לשבילי ההליכה הרבים באזור.
קוניה – בניגוד לדעת הרוב, את הכפר התיירותי הזה – פחות אהבנו. בדיוק בגלל היותו תיירותי מדי. לעומת זאת הדרך אליו בתוך קניון קוניה – בין שני קירות הר גבוהים ומרהיבים – היתה יפה ומרגשת עד מאוד. קוניה היא פתח לטיולים רגליים רבים בשמורת הטבע גרנאן פרדיסו. אנחנו הלכנו רק למפלי לילז, לא לפני שנסענו לחניה הקרובה ביותר בכפר לילז.
בארד – כפר ימי ביניימי ליד מצודה בשם זה. רחובות צרים ובתים עתיקים המציגים כלי עבודה עתיקים לראווה. טיילנו בו אחרי הטיול במצודת בארד.
מצודת בארד
אחת מנקודות העניין המרתקות ביותר בעמק. בעמק אאוסטה נבנו ברבות השנים מצודות רבות, תמיד על הר בולט שחולש על העמק מתחתיו. זו היתה דרך מקובלת בימי הביניים להגן על שטח ארץ. אנחנו ביקרנו במצודה היפה ביותר שבחרנו מבין הרבות - מצודת בארד. בנייתה החלה במאה ה-10 והושלמה במאה ה-19 והיא פלא הנדסי בעיניי: לא ברור לי איך העלו את חומרי הבנייה על ההר התלול, באילו אמצעים חפרו בתוך ההר כדי לחזק את היסודות? יש לציין כי במקום שרידים של מצודה רומית והיא חולשת על הדרך מאיטליה לצרפת ובין כותליה מוצגות תדיר תערוכות אמנות.
טיפ: לאחר שחונים בחנייה המקורה למטה, עולים במעלית לקופות, שם קונים כרטיס עלייה לארבע מעליות שיניים – יש הנחה למבוגרים, התערוכות השונות המוצגות באולמות השונים ברחבי המצודה – כלולים בכרטיס. הנוף הנשקף מלמעלה על העמק כולו – פרייסלס!
נסיעה לצפייה בטובלרון
ככה כתבנו בוואטסאפ המשפחתי. אחרי הכל לא כולם מכירים את שמו הגרמני הרשמי של ההר: המטרהורן או בשמו האיטלקי: מונטה צ'רוויו. ההר יושב בדיוק על הגבול בין איטליה לשוויץ ולכן כל אחד קורא לו כראות עיניו. אנחנו מסמנים במפת גוגל: האגם הכחול, כי כל התמונות האייקוניות של הצד האיטלקי מצולמות משם. הדרך בעמק המשני וַלטוּרנאנץ' (Valtournenche) מתפתלת ועולה במתינות. ההר משחק איתנו מחבואים בערך מאמצע הדרך – קצת מתחבא אחרי עננים וקצת מתחבא אחרי הרים קרובים ממנו. אנחנו מצלמים ללא הרף, אפילו שברור כי לא יהיו כאן תמונות איכותיות. בשום מקום מודיעה לנו המפה: הגעתם ליעד. אנחנו מבינים שזו החנייה משלט קטן שמצביע על כיוון האגם. יש לעלות כמה מדרגות ואז מקווה מים בגודל שלולית גדולה נגלה לעיננו. על אף גודלו הקטון מראהו יפייפה ואנחנו מקיפים אותו בנסיון לחפש את נקודת הצילום המדוייקת, בה נשקף ההר האימתני במדויק, בכל גודלו הרב.
ועיר אחת - אאוסטה – יום חג בבירת העמק
ממוקמת במרכז העמק, ובדיעבד, אולי היינו צריכים לגור בפאתי העיר, אם לא היינו דואגים כל כך מה-ZTL.
הצ'ט עזר לנו למצוא מקום חנייה קרוב ככל האפשר למרכז העיר מבלי להסתכן:
פרקג'יו 2. ובכן, זהו מבנה חנייה בן כמה קומות ומחיר החנייה לכמה שעות היה 1.5 יורו. שווה. כשיוצאים מהחנייה הולכים לפי הסימנים הירוקים על המדרכה לכיוון תחנת הרכבת, חוצים במנהרה התת קרקעית, עוברים במעבר החצייה הצהוב והנה אנחנו כבר לפני חומות העיר הרומית.
ובעוד רגע כבר צעדנו ובפיאצה אמיל שאנו, היא ככר העירייה. שם שמענו לראשונה את פעמוני הקתדרלה של אאוסטה קוראים לציבור, וראינו את תהלוכת דגלני המחוזות צועדת לעבר הקתדרלה. ומה מסתבר? זהו יום חגו של הקדוש סן גראטו מאאוסטה השומר על העיר. בקתדרלה התקיימה מיסה עם נגינת עוגב באקוסטיקה מדהימה! ממש הספקנו לסופו של הטקס.
בסיום ההתרגשות שנפלה בחלקנו, טיילנו לאט בין השרידים הרומיים מתקופת אוגוסטוס קיסר שבמרכז העיר, בסמטאות העיר ובמדרחוב היפה שלה המשתרע משער אחד לשער השני - שער אוגוסטוס. את רוב האתרים הרומיים המרשימים השארנו לפעם אחרת, אולי ביום שיהיה פחות חם, וחזרנו אל האזור הכפרי שלנו.
אוכל בנוסח ואל ד'אוסטה:
אמנם שמות המאכלים מוכרים מרוב איטליה: פיצה, טליאטלה, ראגו, פולנטה – אבל אין שום דמיון בטעמים לאלה המוכרים! כאן מתבלים בעיקר באמצעות עשבי תיבול טריים ומשתמשים במעט חומרי גלם בכל מנה. היו מנות עדינות וטעימות להפליא: את הפולנטה הגסה פחות אהבנו, הגבינה שלהם טעימה ברמות על ובעיקר לא משתמשים בחומרי גלם שלא קשורים כלל לעמק – לדוגמה תפוחי אדמה. בעמק הוולסרים - האוכל היה יותר במחוזות הגרמניים. השיחוק של הטיול: זו היתה עונת הפוריצ'יני הטרי, והפטריה הטעימה הזו שולבה כמעט בכל מנה ובנדיבות גדולה!
המנה הכי משונה – מרק נוסח ואל דה אוסטה, שנקרא כך אך לא היה מרק כלל. הרבה לחם תבול במעט נוזל והרבה גבינה מותכת מלמעלה.
הקפה, הכי זול ששתינו באירופה – 1.20-1.50 לספל, בכל מקום, וטעים טעים! המתוקים – לא משהו לספר עליו בבית. ואנקדוטה קטנה: כל פעם שביקשתי "דואו קפוצ'ינו" קיבלתי רק ספל 1 למרות סימון שתי אצבעות כי הייתי צריכה לומר "קפוצ'יני" שזו צורת רבים...
טיפ חשוב: שעת ארוחת הצהריים קשוחה. אם לא תגיעו עד 14:00-14:30 המטבח ייסגר עד הערב.
סופו של הטיול בשלושה ימים מהנים בעיר טורינו. כשהסיפור הזה ייכתב, אשים כאן לינק לקריאה. בלחיצה על המפה המצויירת תגיעו למפת גוגל של כל היעדים בפוסט:
תגובות