עת השתחררתי

מחשבות על ימי הבידוד

סוף כל סוף יצאנו לטייל אחרי ימים ארוכים של בידוד מהעולם. בערך. כלומר, החופש ניטל מאיתנו (להבדיל מחופשה) – החופש להחליט לאן ללכת או לנסוע, מתי ועם מי. אין צורך לפרט – כל מי שהיו על כדור הארץ בחודשיים האחרונים יודעים על מה אני מדברת. כך שבסופ"ש הראשון בו ההנחיות איפשרו התרחקות מאזור מגורנו – נסענו צפונה, לפארק הירדן דרך הכנרת היפה שהתמלאה, טיילנו בשבילי הפארק כשמלווים אותנו שאון המים הזורמים בירדן וריחות עצי התאנה. תמונות מהטיול ילוו את המחשבות על הימים ההזויים (אין לי מילה יותר מתאימה) של סגר הקורונה.

בזמן שהתבודדנו מהעולם - הכנרת התמלאה עד תום! שנים רבות לא היתה יפה כל כך!

מחלות קשות ורבות סובבות את חיינו מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי להורים שנהגו להתווכח ביניהם דרך קבע, מי מהם חולה במחלה קשה יותר, כאילו שויכוח כזה אפשרי. בחודשיים האחרונים חשבתי עליהם לא מעט. בעיקר שמחתי שהם לא איתנו בימים קשים אלו, כי היה לי קשה ועצוב לדמיין איך חיים אנשים מבוגרים בבידוד כה מוחלט. זו המחלה הקשה ביותר, סיכמתי את הוויכוח העתיק, כי היא נטלה מאיתנו את החרות.

שיקמה, הדורה עתיקת יומין

אומרים שצריך להתחיל בסיכומים כאלה מהדברים הטובים. אז אשתדל אף אני לעשות זאת.

טכנית – לא הרבה השתנה בחיינו. בנזוגי ואני בנינו ברבות השנים בית שנעים לחיות בו, וההנחיה לנהל את כל חיינו מהבית נעמה לנו. מה שלא נעם לנו זה עצם ההוראה – כי הכריחו אותנו, כי לא אנחנו בחרנו.

הפכנו לפחות בזבזנים – לא שקודם אפשר היה לכלול אותנו בקבוצה זו, כי החינוך בבית הורי כלל פחד מתמיד מימים שחורים, כאלה שבן רגע ימנעו מאיתנו את כל מנעמי החיים (ברור לגמרי אחרי הטראומה הנוראה מכל שעברו במלחמת העולם השניה) ולכן לימדו אותנו לחסוך לימים גשומים, לחיות חיים צנועים ולהיות מוכנים לרע שוודאי יגיע. שנים רבות עברו עד שהצלחתי לחנך עצמי לחיים אחרים, שמותר לזרוק אוכל שלא נאכל, שמותר לקנות דברים רק לשם הנאה, שמותר להוציא כסף על הנאות רוחניות כגון טיולים, והנה עם פרוץ הקורונה, החינוך הוכיח את עצמו: מיד כשהתחילו דיבורים על בידוד חברתי ועל מדפים רייקים בחנויות, הלכנו וקנינו מלוא הבית מצרכים היישר מרשימה שגם אמא שלי היתה מתגאה בה. עד עכשיו רוב המצרכים האלה עומדים מסודרים בארונות ובמזווה... למדתי לחלק שתי ביצים בין פשטידה וקציצות כי נגמרו הביצים בחנויות, פתאום העמדתי צרכים בסיסיים לפני הנהנתנים.

צלף קוצני

חזרנו לשיחות טלפון – כן דיבורים של ממש, לא רק התכתבויות, ודיברנו גם עם חברים שמזמן מזמן לא דיברנו איתם כי בימים רגילים הזמן העמוס רודף אחרי כולנו...

מיני עצים רבים - פארק הירדן

הפסקנו להתלבט, הפכנו צנועים בדרישותינו. מדובר כמובן בטיולים. ערב פרוץ משבר הקורונה רכשנו כרטיסים לטיול שחלמנו עליו שנים רבות - לשיקגו. הכרטיסים כמובן בוטלו על אף שתאריך הטיסה טרם הגיע. מאז הטיול הראשון, תמיד יש לנו תוכנית סדורה באופק - לטיול הבא. התוכניות האלה היו משהו לצפות לו, שוברי שיגרה. עתה נעלמה התקווה והשתרבב לו יאוש קטן – בהתחלה עוד בדקנו בלוח השנה תאריכים חלופיים מתאימים אבל מהר מאוד הבנו שהשנה לא תהיה לנו שיקגו. מה שמחנו השבוע כשבחדשות בישרו על אפשרות לטיולי בטן גב באיים היווניים. גם זה חופש! (וגם חופשה...)

שאון מי הירדן הזורמים

מחיר הדלק ירד משמעותית, בפעם האחרונה מילאתי מיכל במחיר של 4.8 ש"ח לליטר – אני לא יכולה להזכר מתי היו מחירים כאלה בפעם האחרונה. התוצרת החקלאית שאנחנו קונים בימים אלה טרייה מתמיד וכל כך יפה, כמו בשווקים באירופה - יש מצב שאת כל מה שלא מוכרים עכשיו לאותם שווקים בחו"ל מוכרים בארץ.

אבל הנה אחרי שמניתי את הדברים הטובים שנפלו בחלקנו מגיע הדבר הכי רע – בימי הקורונה ניטל מאיתנו החופש. חופש ההחלטה לגבי דברים בסיסיים ביותר, כמו את מי לפגוש ומתי ולאיזה כיוון לצאת להליכה יומית וכמה ק"מ אוכל ללכת הפעם כסוג של נצחון פרטי. בימים הראשונים בהם הגבילו אותנו ל-100 מ', חגתי סביב אותו קוטר מוכר, חיפשתי בו את החדש והלא מוכר אבל החדווה נעלמה. הפסקתי ללכת. בשבועיים הראשונים הייתי ממושמעת – אפילו לא נסעתי לראות את הנכד הפצפון שלנו מחשש חדש לי - הפרת החוק. אחרי שבועיים הבנתי שאיש לא יחזיר לי את הזמן האבוד בו גדל נכדי לנגד מסכי הוידאו היומיים ומצאנו דרך להגיע אליו לפחות פעם בשבוע.

צבעי שלכת באביב לעומת ניצנים זעירים

פתאום הפכתי "זקנה" – למרות שאני לא כזו. אני עובדת במלוא המרץ, מטיילת ובשנים האחרונות אף ביתר פעלתנות, מישהו למעלה הרחיב את מעגל הזיקנה והחליט שיש לכלול אותי בתוכו רק בגלל הספרות המציינות את מספר שנותי. כמו רבים בני גילי, נעלבתי מאוד. אמנם נזהרתי, אבל הפעלתי שיקול דעת.

הפחד משוטרים הוא חדש לי. מעולם לא פחדתי מאנשי החוק, כי כמו שסבתי נהגה לומר – שיפחדו מי שעשו משהו רע. לא עשיתי כל רע, אבל לפי אילו אמות מידה? אי הבהירות של מה טוב ומה רע היה מפחיד. את ילדי חינכתי תמיד להטיל ספק. בכל. גם הפעם עשינו זאת. האם זה אומר שאנחנו הרעים?

עלי תאנה מדיפים ריחות מתוקים

כתבתי מעט מאוד בתקופה הזו. אני צריכה כנראה אווירה של שיגרה סביבי, של חופש, על מנת ללקט את אוצרותי כאוות נפשי. מקווה שהשחרור, הטיול הראשון והאביב מסביב – יחזירו גם את חדוות הכתיבה. אם טרם נרשמתם כעוקבים ל"אוספת אוצרות" זה הזמן לעשות זאת בקוביה למעלה, או זו שבתחתית הפוסט.

קשה לי לדמיין את העתיד, אפילו זה הקרוב ביותר. אין לי מושג איך לתכנן בתנאים כאלה והרי תכנון היה החלק המהנה של חיי, כולל זה שתכנן טיולים ואיך אפשר לתכנן אם אנחנו לא יודעים עליו דבר? ואם אי אפשר לתכנן את העתיד אפשר אולי לשחזר את העבר. יצאנו לטיול ראשון של אחרי הסגר לפארק הירדן, בו בילינו לראשונה בדיוק לפני 40 שנה, כזוג צעיר מאוד. כיוון שכל המסעדות עדיין סגורות, הכנו כאז סנדוויצ'ים לדרך, תפוח ליד הנחל הזורם, שצליל זרימתו מספיקה להתרוממות הרוח, חיפשנו ומצאנו את הנקודה המדוייקת בה החננו ללילה את הסובארו הישנה בה ישנו אז, טיילנו במסלולי הליכה קסומים ובעיקר מילאנו מצברים.

פארק הירדן שייך לקק"ל. אין צורך להרשם מראש. 60 ש"ח לזוג, 50 לזוג אזרחים בגילנו. יש אזורים בהם אפשר למנגל, יש בריכות מים, שבילי הליכה יפים, מתקני משחקים לילדים, פריחה יפה בעונה ועצים מכל הסוגים.

מפה, פארק הירדן

לקריאה נוספת:

חיוך מחברתי הבלוגרית - מלי אברומוביץ' הטוריסטית נעלבה כמוני מהקורונה

תודה שליוויתם אותי עד כאן. בוודאי יש לכם גם תובנות ומחשבות בעקבות הבידוד שעברנו יחדיו. אשמח מאוד אם תשתפו אותי בתגובות למטה.