קירות מדברים
מתבוננת בבנייני הערים בהן אני מטיילת
אני מתעתדת לנסוע בקיץ הקרוב לשיקגו וכחלק מההכנה לטיול שחלמתי עליו שנים רבות, התחלתי ללמד את עצמי התבוננות בארכיטקטורה של העיר - הלא זה אחד מהאוצרות הכבירים ביותר שיש לה להציע לתיירים.
מתוך קריאה עולה כי מזמן פיספסתי את הרכבת וכי הייתי צריכה להגיע לעיר קצת אחרי 1884, סמוך לבניית גורד השחקים הראשון בעולם, מייד אחרי השריפה הגדולה שכילתה את רוב מבני העיר, והחלו לבנות אותה מחדש, כי אז ודאי הייתי מתפעלת מאוד מהחדשנות של הארכיטקטים הצעירים שהיום נחשבים בעיננו לאבות הארכיטקטורה המודרנית.
היות וכך, עלתה בי שאלה שאני מבקשת לבחון אותה כאן: כיצד אנחנו מתבוננים במבנים - האם מה שנחשב פעם כחידוש מרתק בעיננו - אנחנו מוקירים היום בגלל אותו חידוש, או האם היופי נשאר תמיד וחוצה זמנים?
בניגוד לציורים ופסלים השמורים ומטופחים במוזיאונים וכמעט אינם מתקלקלים, בניינים נועדו לשימוש יומיומי אשר שוחק ומשנה אותם ואת העיצוב הראשוני שלהם. מראה בניין לאחר כמאה שנים אינו דומה לזה של יום אחרי גמר הבניה. לעיתים משתנה המבנה עד לבלי הכר בגלל תוספות או שיפוצים, בהתאם לייעוד שהשתנה עם השנים. לעיתים הם פשוט נראים ישנים ובלתי מתוחזקים. גם ההתבוננות שלנו אחרת: היות והגענו מאוחר וכבר ראינו בניינים דומים, כאלה ואולי משוכללים מזה שאנחנו עומדים לפניו, אין בנו שריקות התפעלות. אז ממה אנחנו בעצם מתרשמים?
ההתבוננות שלנו, חובבי היופי באשר הוא, אינה דומה להתבוננות של אנשי מקצוע. הנה - אני למשל, מאוהבת באבן האדומה שבונה ובנתה את רוב בתיה של לונדון – היא יפייפיה בעיניי! אני מתרגשת ממבנים כמו בתחנת הרכבת סנט פאנקרס, או רחובות של בתים ויקטוריינים, לעומת זאת ארכיטקטים מכנים את אותה אבן אדומה - "פשוטה" ו"זולה".
ראשוני המתישבים בעולם החדש, היא אמריקה, שבאו מערי התעשיה של בריטניה, הביאו עימם את כישורי הבניה שלהם באותה אבן פשוטה ועל כן המבנים הישנים בבוסטון, ניו יורק או וושינגטון, למשל, בנויים באותן שיטות ואנו התיירים אוהבים אותם וכנראה, לא רק בגלל שהם ציוני דרך הסטוריים. לעומת זאת, ארכיטקטים ואתרי תיירות מוליכים אותנו אל חידושי הבניה של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים באותן ערים, שהצליחו לבנות לגובה בזכות המצאת שלד הפלדה.
מרכז העיר לונדון, נבנה בעשרות השנים בהן אני מבקרת בה. התמונות שצילמתי בה כל השנים, משקפות את השינויים הארכיטקטונים שחלו בה. עשרות המבנים החדשים ששינו את הקו האווירי שלה, שינו גם את אופייה. הרחוב הלונדוני מאכלס היום הרבה יותר בתי קפה ומסעדות מאשר בשנות השמונים של המאה הקודמת. יש לה הרבה יותר רחובות הומים מאשר אותו רחוב אוקסופורד המסורתי ואי אפשר שלא להרים את הראש ולהתפעל ממגוון עיצובי המבנים המודרניים שלה.
אדריכלות היא מקצוע חברתי. אדריכלים, באומנותם, הם מי שקובעים את אופי העיר אותה הם מעצבים. אם יבנו אותה הומוגנית – יגיעו לעיר אנשים מסוג מסויים בלבד. אם יבנו בה בליל של סוגי בניינים שונים – יהיה עירוב אוכלוסיות. יותר מכולם נתנו את הדעת לנושא זה אדריכלי הבאוהאוס. זו שהפכה לאייקונית בשנות קיומה. היא מיוחדת בעיני כל מי שמצוי בעולם העיצוב, בייחוד בגלל החידוש שחידשה – "פחות הוא יותר" - היתה סיסמתו של מיס ואן דר רוהה, מהארכיטקטים המשפיעים ביותר של המאה העשרים, ומנהלה האחרון של בית הספר "באוהאוס" לפני סגירתו בידי הנאצים. כלומר, אדריכלי התנועה הסירו את כל מה שנראה או תיפקד כקישוט או כמוטיב יופי והפכו את הפונקציונלי ליפה.
אך האם היופי המינימליסטי הזה נשאר להם לאותם בניינים גם אחרי שנים רבות? כיצד אנחנו, התיירים מתבוננים בהם? עד כמה אנחנו אוהבים את בתי הקוביות, ישרי הזווית והפונקציונליים שנבנו בדיוק לפי אותה תורה מצמצמת, בהם גדלנו גם אנו, בארצנו המתפתחת? עד כמה אנחנו מתפעלים מבתים המכונים "סובייטים", שמאכלסים את ארצות הגוש המזרחי של אירופה, אף הם נבנו בהשפעת אותה תנועה שקידשה צמצום, וחסכון?
בנין נטוע בסביבתו – משפיע ומושפע ממנה
למעט בניינים יש חסד של מספר שנים בהן יחיו בדד, באין מפריע עד שיושלם קו הרקיע סביבם. בשנים האלה ניתן להתפעל, או שלא - מעיצובם המיוחד. אך לפני שבוע נזדמנתי למתחם שרונה בתל אביב, ותהיתי האם המגדל המתברג, העומד כעת לבדו בין העננים המקשטים אותו יהיה יפה באותה מידה כשיקיפו אותו עוד יצירות עתירות זכוכית. כשיש הרבה בניינים המרכיבים את קו הרקיע, אנחנו בוחנים אותם בהתאם לסביבתם: המצאותם בתוך רחוב הומה, ליד מרכזי תרבות כמו ספריה, תאטרון או רחוב שהוא רחוב קניות סואן ומושך מטיילים יגרום לנו למבט מסוג אחד עליהם, ואילו המצאותם בתוך סביבת מגורים בלבד – תגרום לנו להערכה שונה של עיצובם.
ההתבוננות השונה היא לא רק על חיצוניותם, אלא גם על השוני באווירה שהם יוצרים. הבניינים הם אלה שאחראים לאווירה האורבנית המיוחדת לכל עיר, כפי שאנחנו התיירים חווים אותה. הם יוצרים מרחבים שונים להתגודדיות - דמיינו חבורת נגני רחוב, מנגנים ושרים היפ הופ קצבי ולאט לאט מתאסף סביבה קהל. עכשיו, אם התפאורה שלהם תהיה בתים נמוכי קומה (שלוש עד ארבע..), מתקלפים, אך עדים לתרבות עתיקה יותר שהיתה כאן, גרפיטי מהסוג הזועם על חלק מקירותיהם - מה תשמעו בשיר שלהם? ואם אותה להקה תשיר את אותו שיר ממש בצל בתים גבוהי הקומה, מצוחצחים, חלונות הזכוכית שלהם נוצצים בשמש, האם לא תשמעו צליל אחר לגמרי?
התמונות בפוסט זה, צולמו כולן בלונדון. קשה להשוות את מראה העיר, כפי שנראתה בפעם הראשונה שפגשתי אותה, להיום. אז - מרכז העיר דמה לתאורים בסיפורי צ'רלס דיקנס, היום, היא מגה-עיר סופר מודרנית, שהישן דר בה בערבוב מעניין עם החדש. הבניינים החדשים המאכלסים אותה, מדגישים אף יותר את אלה הקלאסיים שעומדים לצידם.
על ארכיטקטורת שיקאגו ודאי אכתוב לאחר הביקור בה וודאי אשים כאן לינק.
לקריאה נוספת:
חלון אחורי - בלוג הארכיטקטורה של מיכאל יעקבוסון - אוצר שגיליתי ממש לאחרונה.
ברוטליזם, בטון חשוף - על סגנון הבניה הזה בו הוקפנו בילדותנו, כתבתי בעבר.
על סוגיות השימור כתבתי כאן: תכנון טיול - להקים מהריסות
איך עושים עיר טובה? - סדרת פודקאסים בהנחיית ניצן הורביץ. מומלץ ביותר!
אם הגעתם עד כאן עם כל השאלות שהעליתי, אשמח מאוד אם תשתפו אותי במחשבות האורבניות שלכם, בדרך בה אתם מתבוננים בבנייני הערים שאתם מטיילים בהם. ואם תקליקו על האייקון למטה תקבלו את הביצוע המקסים של שינייד אוקונור לשיר האייקוני - ברחובות לונדון.
