• רבקה קופלר

ארה"ב בקליפת אגוז

מעט פעמים ביקרתי בארה"ב. מעט מדי. בפעמים שכן, באתי עם ארסנל שלם של דעות קדומות. ידעתי בדיוק מה לא אראה ולא אפגוש שם – את אירופה המתורבתת. ביקרתי בעיקר באזורים העשירים של המדינה, במקומות בהם מתגוררים האנשים היותר משכילים ובכל זאת פגשתי מדי פעם במשהו שונה שהדהים אותי ולא התאים לדעותי. לא תמיד ידעתי לפתור ביני לבין עצמי את הדיסונאס שנוצר, לעיתים קרובות שיניתי עוד דעה קדומה שלי.

בניינים גבוהים, פסל, סיאטל
מרכז העיר, סיאטל, צפון מערב ארה"ב

בפעם הראשונה הגענו לארה"ב, לדרום מזרחה, לאורלנדו. הצעיר שלנו בחר לבלות שבוע ימים בכל הפארקים שבעיר השעשועים, את "מסיבת בר-המצווה" שלו. הוא הגשים חלומות של כמה שנים – השתתף בתוכנית טלוויזיה רדודה בה שפכו עליו חומר ירוק כלשהו, ביקר באולפנים בהם צילמו את הסרטים שליוו את ילדותו, עברנו בכל התחנות של דיסני שלא היו מפחידות מדי ולסיום, בדרך הביתה, בילינו יום וחצי בניו יורק ברדיפה אחרי אתרי הצילום של סיינפלד. אמריקה.

חנות צעצועים, בנין רדיו סיטי, ניו יורק
חנות m&m, בנין רדיו סיטי, ניו יורק

בשנים שלאחר מכן, הכרזנו שטיול באמריקה לא מעניין אותנו, במקום זאת ערגנו לעוד פיסת אירופה, עוד מוזיאונים, עוד רחובות מרוצפים הסטוריה בת אלפי שנים, עד שבחלוף חמש שנים, שוב לקחנו את הילדים שכבר גדלו מאוד, לטיול של שבוע בניו יורק, רק כדי למלא "חורים בהשכלה". ראינו את יצירות האמנות שהיו ברשימה שלנו והוצבו במוזיאונים הגדולים בניו יורק, התפעלנו מהשדרות הרחבות של ניו יורק, עצרנו בדוכנים ואכלנו האט-דוג.

מסדרונות מעוגלים במוזיאון גוגנהיים, ניו יורק
מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק, בעל הארכיטקטורה המיוחדת

בדרך לתחנה המרכזית האייקונית ביקשנו הכוונה מאיש ברחוב ולאחר שהוא הסביר לנו כמה אנחנו קרובים אליה, הוא הזהיר אותנו לא לעשות זאת שוב ולא לפנות לאנשים שחורים זרים ברחוב (היום לפי התקינות הפוליטית השם הנכון הוא אפרו-אמריקאיים). ביקרנו את פו הדוב המקורי בספריה הלאומית, בדקנו את כל ההמבורגריות שכיכבו בסרטים שהילדים זכרו, נסענו לילה אחד לצלם את קו הרקיע של מנהטן עם המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלנו, שנקנתה שעות ספורות קודם לכן, לא ידענו עדיין להפעילה ולכן התמונות רועדות, הספקנו לאכול אוכל גרוע בצ'יינה טאון ולחלות קשה ולכן לא לצאת מחדר המלון יום וחצי.

פו הדב וחבריו בתצוגה בספריה לאומית, ניו יורק
פו הדב וחבריו המקוריים נקנו על ידי הספריה הלאומית, ניו יורק, ומוצגים בה
קו הרקיע של מנהטן בלילה
קו הרקיע של מנהטן בלילה, צולמו בידיים רועדות

בטיולים האלה לא פגשנו כמעט אנשים מקומיים. לא לשיחה כלשהי שהיא לא שיחת נימוסין עם מפעילי תיירות כאלה או אחרים. ואנשים – הם הרי החלק המעניין של כל טיול. החלטנו בכובד ראש, בהחלטה ספונטנית למדי, שהגיע הזמן לאתגר את דעותינו הקדומות. תוך כדי טיול מתגלגל במזרח קנדה – מקוויבק בצפון ועד טורונטו בדרום, עבור במונטריאול היפה, כשאנחנו כל כך קרובים לגבול האמריקאי, החלטנו פעמיים לעבור את הגבול. פעם במפלי הניאגרה ולנו בעיירה המקסימה ניאגרה און דה לייק (Niagara on the Lake) ופעם שנייה הדרמנו ממונטריאול לוורמונט, שם חזינו בשלכת היפייפיה והתאהבנו. האנשים שאירחו אותנו היו מקסימים, עצרו לשיחות חולין נחמדות, האוכל שהם בישלו היה לנו טעים לרוב, היה לנו חבל שזמן הטיול שלנו קצר מדי. חזרנו לקנדה על מנת לטוס הביתה.

נשים צוחקות יושבות
וורמונט, יריד סתיו - נשים יושבות לשיחה נעימה
כביש, ילדי בית ספר עוברים
וורמונט, ילדי בית ספר עוברים במעבר חצייה

מאותו רגע תכננו את הטיולים הבאים. תחילה נסענו למערב. אחרי הגשמת חלום הטיול בהרי הרוקי'ס הקנדיים, המשכנו לסיאטל ולמדינת וושינגטון. את הדרך עשינו כשעברנו בכפרים זעירים שלא השתנו כנראה במאתיים השנים האחרונות. פגשנו אנשים שלא יצאו מתחומי היישוב שלהם אפילו לא על ידי דמיון שבקריאה – לא היה להם מושג קלוש מה נעשה מחוץ לתחומם. אשה אחת, כששמעה שאנחנו מישראל אמרה שהיא חולמת לבקר בארצנו, כי הבן שלה החייל, משרת "בשכנות" – בעירק. ועם כל זאת, עם ההשתוממות על התופעה, כל האנשים שפגשנו היו אנשים טובים, לפחות אלינו התיירים.

עץ בודד, כביש
עמק אוקאנגאן האמריקאי. הכביש הזה כאן, הזכיר לי את הסרט המצויין :קפה בגדד"

לטיול השלכת בניו אינגלנד, שבא כמה שנים אחר כך, התכוננו ממש. קראנו המון והכנו מסלול מדוקדק שכולל תחנות בהסטוריה המיוחדת של תושביה. אבל כפי שסיפרתי כאן, על האופי של התושבים למדנו חודש וחצי לפני שבכלל יצאנו מהבית, עת "איירין" הסופה הרסה את כל המקומות המעניינים לטיול בניו אינגלנד, כשהתושבים כולם כקהילה מאוחדת התגייסו על מנת לסלק את מראות ההרס ולתקן את כל הניתן לתיקון, כדי שיגיעו תיירים המאפשרים לרובם פרנסה לשנה שלמה. פגשנו את חיי הקהילה שלהם, גם בהתגייסות לעבודה העונתית לטובת כולם בעונת השלכת, גם בהודעות בכנסיות (חגיגות משותפות, בכנסייה אחת היה תלוי לו"ז של חלוקת עבודה בעזרה למשפחה שנולדה להם שלישיה) לצד הבתים המבודדים הרבים שראינו ביערות ובצידי הדרכים, בעיקר כשסטינו מדרך המלך – לעיתים לא היה אפילו שביל שהוביל אליהם. כששאלנו, הסבירו לנו שהרבה מפגועי מלחמת ויאטנאם מעדיפים לחיות לבד והקהילה מבינה ומאפשרת להם. גם החוקים הרשמיים מאפשרים להם חיים כאלה.

עצים בצבעי שלכת, בית מסתתר בצד ימין של בתמונה, בין העצים
בתים בודדים, ניו אינגלנד. בצד ימין למטה בתמונה אפשר להבחין בבית שבין העצים

נזכרתי בכל אלה הבוקר מוקדם, כשחשבתי על הבחירות בארה"ב, על התלהטות היצרים בין הצדדים השונים, על בלאק-לייף-מטרס, על טארמפ, כשראיתי כיצד מחפים את חלונות הראווה בוושינגטון הבירה כדי למנוע הרס אפשרי, על החיים שיבואו אחרי הכאוס שנוצר בעולם כולו בגלל הקורונה, על דעות קדומות שכולנו לוקים בהן, על דרכי שלום לפתרונן.


לקריאה נוספת למי שמתכוונים לטייל יותר בארה"ב:

הבלוג של נטע דגני, שגם כתבה מדריכי טיולים מודפסים (השתמשנו במדריך שלה לצפון מזרח ארה"ב)

על המזוודות, הבלוג המשלב הרבה עצות מעשיות למטיילים בארה"ב יחד עם מסלולים


פוסטים אחרונים

הצג הכול