מונטריאול
הגשם שליווה אותנו בפעם האחרונה בה נכנסנו לעיר מכיוון ארה"ב, ניתך כל כך בכבדות, שהביטוי "לא ראינו ממטר" היה הכי מוחשי בעולם. לא היה ברשותנו שום מכשיר ג'י פי אס, את השלטים שבצידי הכביש אי אפשר היה לראות, הוישרים שנעו במהירות הגבוהה ביותר לא הספיקו להשאיר את חלון המכונית ללא אדים וטיפות אפילו לא לשניה. למזלנו הרב לפנינו נסעה עוד מכונית "משוגעת" ואנחנו סמכנו עליה כאילו היתה עמוד הענן להובילנו – נסענו אחריה וידענו שנגיע איכשהו לעיר. הסיבה שהיינו כל בטוחים היא, כי הכרנו כבר את הגאוגארפיה של מונטריאול – היא בנויה על אי וגשרים מועטים מובילים אליה. אין מקום להרבה טעויות. התכנון היה לעלות על הגשר שמוביל לשדה התעופה טרודו, שם היינו אמורים ללון לפני הטיסה חזרה לארץ למחרת בערב. יום שלם של טיול בעיר עוד עמד לרשותנו, אבל בגשם כזה?
המכונית המובילה לפנינו נסעה כנראה לגשר שהוביל היישר למרכז מונטריאול היפה. הגשם נחלש עד לכדי טיפות, כשנכנסנו לשדרת מק'גיל המרשימה. האטנו את הנסיעה, התבשמנו מיפי העיר הרטובה, הבנו איפה אנחנו נמצאים ורק אז פנינו לדרך המובילה לטרודו.
טיפ: מונטריאול קרובה מאוד לגבול הצפוני של ארה"ב, ובגלל הטיסות הנוחות אליה (שאני מקווה שיישארו גם בעידן הפוסט-קורונה), כדאי לחבר אותה לטיול קסום בניו אינגלנד, מצד אחד. מצד שני, אפשר להשאר רק בתחומי קנדה, במחוז קוויבק הייפייפה כולל במונטריאול עצמה.
ממרחק הזמן, הייתי רוצה לכתוב בשתי מילים שאני אוהבת את מונטריאול שהיא מגוונת, שיש בה קצב חיים צעיר, שהארכיטקטורה שלה על אף הגיוון הגדול נראית מתוכננת היטב והסגנונות השונים של בנייני המשרדים הגבוהים, הככרות ובתי המגורים משתלבים זה בזה, ושיש בה עושר מוזיאונים, אמנות רחוב מכל הסוגים, אוניברסיטאות, חיי לילה, אינסוף עניין לילדים ופארק אחד גדול מסקרן ומאתגר עם התצפית הנפלאה לאינסוף. אבל ברור לי ששתי מילים לא יספיקו ולכן אפרט.
פעמיים חצינו את האוקיאנוס במטרה לטייל במונטריאול העיר, כל פעם לזמן מועט מדי. פעמיים ציינו לפנינו שאילו היתה ממוקמת באירופה, קרוב לוודאי שהיינו פוקדים אותה הרבה יותר. פעמיים הגענו אליה בתקופה הקסומה המכונה "שלכת" או במילים הצרפתיות המהלכות עלי קסם: fall foliage. מונטריאול היא העיר הגדולה במחוז קוויבק הדובר צרפתית. אנגלית היא השפה השניה הרשמית בה, אבל כשהגענו אליה בפעם השניה, נדמה היה כי הצעירים מבינים אותה פחות, מתעקשים על הייחוד הצרפתי שלהם.
לפני שיוצאים לטיול כזה מרוחק, כדאי לקרוא קצת ולהכין אותו. כדאי לדעת כיצד ההבדלים במראה הבתים בשכונות השונות מצביעים על גלי הגירה שונים לעיר, כדאי לדעת למשל שעונת תיירות הקיץ היא שמחה מאוד, מלווה בפסטיבלים שונים בחוצות העיר ולכן כדאי לא להגיע כמונו שבוע אחרי סגירת הנמל – אזור בילוי של יום ולילה. כדאי להשאיר מספיק זמן לטיול רגלי אל פסגת המון-רויאל – הר במרכז העיר שמהווה ריאה ירוקה יפיפיה. בסתיו, הירוק הופך לצהוב וארגמן והעלים הנושרים עם הרוח מבטיח כניסה לעולם האגדות. בפיסגת ההר בית קפה וממנו תצפית מרהיבה על העיר. ממש ממש חבל לפספס חוויה שכזו!
בפעם הראשונה הגענו עם ידע בסיסי אודות העיר: כאן כתב לאונרד כהן את "סוזן" שלו, על נהרותיה הגיעו תפוזים ותה היישר מסין אל אחד השירים המשפיעים ביותר על גיל ההתבגרות שלנו. ראינו גם תמונות של הביטאט 67 - הבית המשונה שבנה הארכיטקט הישראלי-קנדי משה ספדיה לאקספו בשנות השישים, אבל רק בפעם השניה פגשנו אותו ממש וחשבנו על השינויים שחלים בתפישת המודרניות שלנו, עם השנים. בפעם הראשונה גרנו קרוב לביודום (כיפת הזכוכית תחתה מדמים חיים אמיתיים של הצמחיה ובעלי החיים החיים בה) כי חשבנו שנבלה בו שעות רבות של חקר, אלא שטרם זכינו לבקר בו – השיטוטים המהפנטים בעיר לא הותירו לנו זמן עבורו.
ראינו תמונות רומנטיות של אוניברסיטת מק'גיל שגרמו לנו לקנות מיד כרטיסי טיסה. בבוקר שלמחרת הנסיעה בגשם המטורף אל העיר, התחלנו את הטיול היומי על מדשאות האוניברסיטה. הפגנת ענק של עובדי האוניברסיטה קידמה את פנינו. שקטה ומסודרת. שאלנו והם סיפרו לנו בחפץ לב.
למרות שהצטיידנו בספרי טיולים, פעמיים, גילינו את רוב חמדותיה של מונטריאול במקרה, כי העיניים הובילו אותנו. במקרה הגענו אל הרובע הסיני בדיוק בחגיגת ראש השנה הסיני והרובע היה צבעוני, צוהל וחוגג, במקרה הגענו אל רחוב סנט דניס הצעיר, מלא הגרפיטי, הבארים והמסעדות באווירה ברלינאית משהו – כולם סביב סניפי האוניברסיטה ברחוב.
קראנו על הפרסים בהם זכתה העיר שנה אחר שנה כ"עיר מעוצבת", בשנת 2006 הוכרזה כעיר העיצוב של אונסק"ו והתמוגגנו מהחנויות היפות, מהפסלים היפים והמעניינים בכל קרן רחוב, מציורי הקיר הענקיים, מהעיר העילית ומהעיר התחתית - שהיא רשת רחובות מתחת לפני הקרקע כדי להגן על התושבים מפני הקור העז השורר כאן בחורף.
טיפ: האופנה במונטריאול היא מהיפות שראיתי, המחירים נוחים מאוד והחנויות מזמינות. המסעדות ובתי הקפה מגישים תפריט מגוון מכל העולם במחירים מגוונים.
בפעם השניה הכרזנו על רצוננו להגיע לכל המקומות היפים שלא הספקנו לפקוד בפעם הראשונה, אבל כבחבלי קסם נמשכנו אל אלה שממש אהבנו בביקור הקודם: העיר העתיקה שיופיה לא נופל מערים עתיקות בצרפת, אל הרחובות העשירים כמו רח' סנט פול, אל ככר ז'ק קרטיה הרומנטית - על מסעדותיה ואמני הרחוב שלה, אל השדרות הרחבות של העיר החדשה המאופיינת בבנייני פלדה וזכוכית גבוהי קומה ממש כמו בניו יורק. למעשה, מונטריאול הפכה מעצמת קולנוע וטלוויזיה ומצולמים בה סרטים וסדרות שסיפור התרחשותם הוא ניו יורק. גם אנחנו נתקלו בזירות צילומים כאלה לא מעט.
טיפ: המסעדות בעיר מגוונות, אוכל רחוב מעולה לעומת מסעדות שפים מעולות. בזמן הקצר מדי שלנו במונטריאול הספקנו לנסות כמה מהן אבל אל "גינת נלסון" חזרנו פעמיים – גם בגלל האוכל המעולה וגם בגלל מוזיקת הג'ז החיה על במה במרכז הגינה. שימו לב לחודשי הפתיחה של המסעדה.
אז מה הספקנו לראות עוד חוץ משיטוטים בעיר? מתוך רשימה ארוכה של מוזיאונים מעניינים במונטריאול, הספקנו לבקר "רק" במוזיאון לאמנויות יפות. הוא זכור לי כאחד המוזיאונים היפים והמהנים ביותר שביקרתי בהם בכלל. מלבד אוסף היצירות של אמנים רמי שם ומעלה מהעולם, מוצגות בו יצירות של אמנים קנדים שפגשתי לראשונה, כולל עבודות של בני האומה הראשונה והאינואיטים.
פעמיים ביקרנו את הבזיליקה של מונטריאל שנחשבת לאחת היפות בעולם, אולי המצועצעת שבינהן ואת קתדרלת קרייס צ'רץ המיוחדת גם בגלל הבניין המודרני שנבנה בחזיתה ומתכתב עם הארכיטקטורה שלה ומאפשר להתשקפות שלה להשתלב בו.
לקריאה נוספת:
ערן בריימן, בעל הבלוג "המטייל הצוחק" טייל 48 שעות בעיר
תודה שטיילתם איתי בעוד אחד מזכרונותי. אין ספק שאם יתאפשר, אני רוצה טיול נוסף, יותר ארוך במונטריאול הכל כך יפה. אשמח לכל תגובה שלכם, כאן למטה.
Comments