ביננו לבין עצמנו
בכורתי אילאיל נולדה בבית אריאלה עוד בטרם נולדה, וזו לא הסיבה היחידה לחיבתי לספריה הזו שהיתה לי ערבים ארוכים לבית.
מנהג היה באותם ימים בספריה: השאלת שני ספרי קריאה ועוד ספר שירה אחד. את ספרי השירה אהבתי יותר וספרי הקריאה היו עבורי התירוץ, אך יותר מכל אהבתי לצאת את השערים הדרמטיים של בית אריאלה כשערימה נכבדה של ספרים תחת זרועי, מסתכלת אנה ואנה קוטפת מבטי הערצה מדומים ליכולת הקריאה שלי.
ספרתי שלושה חודשים להיותי הרה, שלושה חודשים ראשונים, כשעמדתי ליד מדף ספרי השירה, מעלעלת בין כל כתבי טשרניחובסקי. זכרתי שאהבתי בשנות ההתרסה שלי בתיכון, ושם בין הדפים, בין הבלדות היפיפיות והאישיות של המשורר - היא נולדה.
חזרתי בימים אלו לספריה וגיליתי כי החמצתי בימים אחדים את אפשרות צילום העבר בספריית בית אריאלה, זולת שידת המגירות הזו ששימשה בעבר למציאת ספרים והיום עומדת בספריית העתונות. הספריה החלה החודש בשיפוצים שיימשכו כנראה שנתיים, בנסיון לפרוץ את הבונקר בו נתונים הספרים, בנסיון להפוך את הבית לבית של אנשים ולא "בית של ספרים", כפי שתיאר אותו אדריכל הבנין, משה לוננפלד.
בנין הספריה אמנם מצופה לוחות שיש ענקיים, אך הוא מבנה בטון. ארכיטקטורת הבנייה בבטון מאפשרת למעשה פיסול מבנים ענקיים ככל העולה על דמיונו של הארכיטקט, אך החומר, הבטון, מרחיק מאוד את פנים המבנה מעם הרחוב, יש תחושה ברורה של התכנסות פנימה. למרות צורתו הנוקשה של בניין ספריית בית אריארלה, הצילום בו מזמין ומאוד מעניין, בגלל הקווים הישרים, בגלל היטלי האור והצל.
ההתחלות שלנו השיקו ב-1977. אני העברתי את חיי למרכז הארץ בדיוק כשהבניין נחנך. יחסי האהבה-שנאה שלי לאדריכלות הבטון (שהיתה שליטה בנוף בו גדלתי כאילו היתה שיא המודרניזציה, אבל בעיניי היתה מאוד מנוכרת), אולי משכה אותי אליו, אך אהבתי להיכלות הספרים המפוארים שצולמו בסרטי שחור לבן, ודאי משכה אותי יותר.
המרחבים גדולים בהיכלות הקריאה השונים בבית אריאלה, אך צנועים במראם. טורים טורים של מידע עצום הקיפו את שולחנות העבודה. הישיבה המתמדת בספריה הזו, היא שפתחה בפני אופקים רחבים אל הדמיון וכמיהה אל העולם הגדול. כאן ישבתי כמעט מדי ערב במשך שנים ארוכות, למן אותה שנה בה גיליתי אותה, עד שעות הסגירה, קוראת את גומבריך של תולדות האמנות, את ניטשה והרמן הסה של הפילוסופיה ואח"כ כותבת אותם אל תוך המחברת שלי, לצד איורים הכרחיים שהיו הפסקה בין הפסוקים.
הימים הם ימי טרום האינטרנט, המידע שברשותי הוא כגודל יכולת הנגישות שלי לספרים, יכולת הקריאה שלי, יכולת הדפדוף, לפעמים של ספרים כבדי משקל, גדולי מימדים, עד להתמקדות בנושא אותו רציתי. יחד עם זאת, הדפדוף הוליד נושאי עניין חדשים, שלא חשבתי שיעניינו אותי.
עד היום, אני אוהבת להסתובב בספריה העירונית "שלי" בין מדפי הספרים, זו שהחליפה את בית אריאלה, לרפרף בעיניי על כרכי הספרים הרבים ולחכות שאחד מהם יצוד את עייני.
אני יודעת עד כמה מיושן נשמע התחביב הזה, עד כמה הוא לא רלוונטי בימים שגוגל מחליט מה טוב עבורי. עוד יותר אני אוהבת לחלוף כל פעם בין מדפי האות "ק" לבחון את "מזוודות", ספר הביכורים של אילאיל, שנח בין כל יתר הכרכים בספריה.
לקריאה נוספת:
שנה בפירנצה - הבלוג של אילאיל
סיפור ישן - ליען נוסבאום כותבת על מקורות אהבתה לספרים וספריות
