בעקבות הריח
מי שאוהב לחמים כמוני, ודאי יסכים שהלחם הכי טעים הוא זה שאוכלים עכשיו, טרי, עם קרום מתפצפץ ותוך רך ומלא טעמים. לחם אוצר בתוכו הרבה זכרונות של אהבה, חום, געגועים וחלומות.
אלא שאני, תמיד אצמד לזכרון אחד, של לחם פשוט בהגדרתו, שהתענוג באכילתו הותיר את כל שאר הלחמים שאכלתי אי פעם, הרחק מאחור. כמו שכתבה לאה נאור בשירה ריחות:
אֶת הַדְּבָרִים הֲכי טוֹבִים הָרֹאש שֶׁלִי שׁוֹכֵחַ, אֲבָל מַזָּל הָאַף שֶׁלִּי זוֹכֵר לִי אֶת הָרֵיחַ.
שבועיים בשנת 1981 היינו בנזוגי ואני לתיירים בירושלים. קרובת משפחה מקסימה הציעה לנו את דירת הוריה שברחוב שושנה בקרית משה, שעמדה ריקה זולת שני כסאות והרבה ספרים וחיכתה לבוא השוכרים הבאים, וכך ישנו על רצפתה הגלויה, תחת התקרה הקמורה, בשקי שינה שהבאנו מהבית.
שכונת קרית משה נמצאת ממש קרוב לכניסה לירושלים מכביש 1. בין קרית שאול לרחוב הרצל שם עוברת כמעט כל התחבורה הציבורית הנדרשת לטיולים בעיר. היום, רוב בתיה מחופי האבן הירושלמית הם חדשים, חלקם חדשים למדי. פה ושם מנוקדת השכונה בבתיה הראשונים, מתחילת המאה ה-20. מאיר שלו בספרו המקסים "והדבר היה ככה" מקדיש פרק לתאור החיים בשכונה. אנחנו מטיילים עתה ברחוב ומנסים לנחש היכן בדיוק שכנה הדירה הנעימה ההיא, ולמרות כל החידושים, לא מתקשים למצוא את הבית לפי כל סימני הדרך שהשארנו אז.
חזרה לשבועיים ההם. הכנו מסלולי טיולים בעיר ממש כאילו היינו תיירים בחו"ל. כל בוקר יצאנו למסלול חדש ולקראת ערב עלינו מרחוב הרצל בשביל ארוך המדרגות אל הדירה
העמדנו את שני הכסאות היחידים על המרפסת הקטנה שצפתה לגינה המטופחת מקורת העצים העבותים שלמטה, ולצד ארוחת הערב שנקנתה במכולת השכונתית עילעלנו בספרים שהזדמנו לנו בדירה. וכן, נהנו מאוד מרשמי הטיול היומי תוך שאנחנו מתכננים את היום הבא.
הסיפור הזה היה יכול להגמר כאן, אלמלא סופו, בו נזכרתי עת איתגרה אותי מיכל בן ארי מנור מהבלוג המקסים רואה עולם, לכתוב סיפור על ריח. ריח הוא משהו שנשאר איתנו יותר מאשר תמונות או מילים. לריח אפשר לקשור את התמונות היתומות המסתובבות בראש, וברגע שיחוש האף את הריח יזדמן גם הזכרון הקשור בו.
במקרה שלנו, הריח הוביל אותנו גם באותו יום חמישי לעת דמדומים, וגם לאורך השנים, בזוכרנו את אותם שבועיים מופלאים בהם היינו כתיירים בירושלים. והסיפור היה ככה:
ביום חמישי האחרון שעמד לסגור את טיולנו המיוחד, חזרנו לבית נטול הרהיטים בקרית משה, על מנת לארוז את תרמילנו לנסיעת בוקר חזרה לביתנו ברמת גן. פעם נוספת העמדנו את שני הכסאות על המרפסת הקטנה, וריח חזק מאוד של לחם שנאפה בתנור בא אל אפינו. הריח עמד זמן רב מהזמן ההגיוני לאפיית לחם על ידי אחת השכנות ולכן החלטנו לצאת בעקבות הריח לגלות את מקורו.
ההרפתקה החלה כשהלכנו במורד רחוב שושנה והריח התגבר. בככר, ליד המכולת בדקנו כיוונים – ימינה או שמאלה? האף אמר את דברו, ופנינו שמאלה בעקבות הריח שהתגבר לרחוב קרית משה. בסופו של הרחוב, פינת פרבשטיין ראינו את מאפיית אנג'ל, שכלל לא ידענו ששם מקומה. חיוך של "מצאנו" התפשט על פנינו והחלטנו שאנחנו חייבים לקנות ולו ככר אחת להשביע את רעבוננו שהתעורר לפני דקות ארוכות, עם הריח שהגיע למרפסתנו.
והנה עמד לנגד עיננו מראה שאי אפשר לשכוח אותו: מבעד לדלת הקטנה הזו שעדיין עומדת באותו מקום בדיוק, עמד אחד העובדים וחילק חלות של שבת לכל העוברים והשבים. חלות שבת פשוטות, חמות, שזה עתה יצאו מעם האפיה. קרענו חתיכות חלה ואכלנו אותה כך, ללא שום תוספות או מריחות, וטעמה של אותה חלה פשוטה - בל יתואר!
אינני יודעת למה היתה החלוקה הזו, האם זה מנהג קבוע? אך בעיננו היה יפה המעשה עד מאוד, עד כדי שימור הזכרון כל כך הרבה שנים!
לקריאה נוספת:
הבשורה על פי יהודה - ספרו של עמוס עוז שמתאר את ירושלים
שני סיפורי פרובאנס - ואחד מהם הוא סיפור על לחם
