פרובאנס - שני סיפורים
הטיול שלנו לפרובאנס, היה אחד הטיולים הכי חושניים, ריחניים וטעימים שחווינו והשבוע חזרתי אליו בעקבות הפוסט של זיוה רענן על פסטיבל קולעי הסלים שהעלה בי ניחוחות ומראות.
נסענו לפרובאנס באביב. מסלול הטיול שלנו כאן. באביב השדות, הפרדסים והבוסתנים פורחים. השתקענו בחבל לוברון הפורה לחצי הראשון של הטיול וכדי לשתף מקצת מהחוויות ההן, אני מחזירה לחיים שני סיפורי פרובאנס שלי שפירסמתי בעבר לפני היות "אוספת אוצרות":
בתור ללחם
יום שישי, השוק השבועי בעיירה הציורית לורמרן בחבל לוברון שבפרובאנס. הבוקר מתעורר לאיטו ושדירת הדולבים מבהיקה במיוחד באור ראשון של שמש בוקר. האיכרים מגיעים ראשונים ומציבים לאט לאט דוכן עליו הם מסדרים את סחורתם הטרייה והצבעונית. הרחוב לא ארוך אך גדוש בכל טוב הארץ – פרחים ריחניים, סבונים, סלסלות, ירקות ופירות בריח משכר. בדוכן הגבינות אני מקבלת הסבר על איך צריך לבחור את גבינת העיזים שתתאים לטעם הרצוי, ובדוכן המניפות המוכר מחליף איתנו בדיחה.
תור ארוך משתרך לפני דוכן גדוש לחמים. בשקט ובשלווה עומדים כולם, מתבוננים על הדוכן העמוס בשפע לחמים מכל הסוגים ואלה מתבוננים עליהם בחזרה. מוכר הלחמים הזריז שואל באדיבות, “איזה לחם להגיש לך אדוני?” “ומה לך גברת?” ומיד הולך לקצה הדוכן וחוזר עם ככר גדולה, בוצע אותה לארבע ושואל “איזה חלק לתת לך?”, לוקח תשלום ועם חיוך עובר לאיש הבא בתור, ושואל אף אותו באדיבות ועם חיוך נעים, מדלג שוב בחן לצד השני של הדוכן, בוחר לחם ארוך, ולפני שהוא מספיק לחלוק אותו לשניים האיש מבקש שניים מהארוכים, בחיוך רחב אורז אותם המוכר בשקיות נייר מתאימות, מודה לקונה וממשיך כך הלאה.
בכל הזמן הזה, מצלצל הטלפון שלו ללא הרף. מפסיק ומצלצל שוב והמוכר החייכן לא עונה. אנחנו שרגילים למוכרים שמדברים בזמן מתן השירות שיחות פרטיות, לרופאה שמעבירה את תשומת ליבה מאיתנו לשיחה סתמית, כך באמצע הטיפול – עומדים ומשתאים איך החיוך לא מש מפיו של מוכר הלחם האדיב, שואל, בוחר את הככר המתאימה, כאילו נאפתה במיוחד עבור הקונה, בוצע, עוטף ומשלח את קוניו לשלום עם חיוך ולא עונה לטלפון הטרדן. ביננו, אנחנו מחליפים תסריטים אודות אשתו העצבנית שצריכה אותו בדחיפות, על אסון כלשהו שצריך את נוכחותו, אבל אי-הידיעה לא מפחידה כנראה את המוכר החייכן.
הגיע תורנו והוא מבין בדיוק איזה לחם אנחנו רוצים, אפילו שאינו מדבר בשפתנו, רץ לצד השני, מביא את חתכ’ת הככר שחציה כבר נמכר למישהו אחר, עוטף ומבקש תשלום. אנחנו מתמהמים טיפה בחיפוש אחר השטר המתאים, זה האות עבורו והוא מבקש סליחה לרגע מקוניו, עונה לצלצול שעדיין צלצל, ומקבל הזמנה גדולה מאוד של מספר לחמים שהוא שם בצד.
בערב, על המרפסת של המלון, לקול טפטוף הגשם הקליל על מי הבריכה, פרסנו את הלחם השחור מלא מיני אגוזים ותאנים, מרחנו גבינת עיזים בשלה, עם זייתים שחורים בטעם פרובנסאלי, ורק אז שמנו לב לקבלה שקיבלנו מאיש הלחם החביב – לחם טעים של פעם, שמו. (au bon vieux pain)
מהו המקור?
התאהבנו מיד בעיירה היפה Tourrettes sur Loup. העיירה הזו (עם שם של מחלה נוירולוגית) היא מהעיירות התלויות באלפים הימיים, ליד הריביירה הצרפתית. כשהגחנו מהיער במעלה עיקול הכביש נראתה דבוקת הבתים הימייביניימית היפייפיה שלה וככל שהתקדמנו לעברה היא נראתה יפה יותר ויותר.
אח”כ כשטיילנו בסימטאותיה הצרות, בין בתיה המיוחדים המצופים טיח אדום מנוקד חלוקי נחל וקקטוסים על מרפסותיהם – היא היתה עוד יותר יפה. באחת הככרות, שהיא בעצם התרחבות קלה של הרחובות הצרים שעולים אליה, התיישבנו לארוחת צהריים נינוחה.
בצרפתית שוטפת מונה המלצרית החביבה את כל פרטי המנות האופציונליות להיום, היא כוללת גם את כל המרכיבים – אני מניחה, כי היו הרבה מילים… אני מקשיבה רוב קשב, פה ושם קולטת מילה, פה ושם בודקת בעיניי בנזוגי שהבנו נכון, מאשרת הזמנה. “מה תרצו לשתות?” היא שואלת, ואת המשפט הזה אנחנו כבר מבינים, אחרי יותר משבוע של ארוחות צהריים בפרובאנס היפה. “Plain water” אני אומרת לה באנגלית כי טרם למדתי את המונח בצרפתית. “אביאן?” היא מנחשת ואני ממהרת להשיב No,No, No בצרפתית מושלמת, אז היא מצביעה אל מאחורי גבי ושואלת שוב בצרפתית "La source?” כלומר מהמקור? בטח מהמקור, "כן" אני עונה לה, והיא ניגשת עם בקבוק מפוסל למי המעיין היוצאים מהקיר של מבנה העירייה הסמוך וממלאת אותו במים חיים, רעננים וטעימים ומגישה לשולחן.
עכשיו אני מבינה מה הפרוש העמוק של המילה “המקור”. לא רק מילולית, אלא כמקור הכפר, המקום ממנו צמח הכפר, המקום בו תלויים חייו של הכפר, כל כפר בפרובאנס.
תודה שקראתם אותי עד כאן. אם אתם אוהבים כמוני להתבונן, להתרשם, להריח ולטעום ודאי תאהבו גם את האוצרות האחרים שלי. מזמינה אתכם לדפדף בין דפי הבלוג, ולהרשם לקבלת הפוסטים הבאים שלי בקוביה הימנית למעלה או בזו שלמטה.
