ריאה ירוקה

"לכם יש רק אבק ואבק, לפעמים גם סופות חול, לנו יש פארק לאומי". הציטוט הזה מפי המורה למוזיקה שלי בחטיבת הביניים, כמובן לא מדויק, אבל זה התיאור שהביא אותי בשערי הירוק הירוק הזה בפעם הראשונה, ביחד עם שאר חברות וחברי מקהלת בית הספר.

צמחתי במדבר הצחיח שריח של יובש עלה ממנו רוב ימות השנה. לעיתים נישא הריח הזה עם סופות החול שנשאו עימם שיחים יבשים שלא יכלו להיטיב שורש בתוך החול הנודד. מהם למדתי גם אני נדוד. המרחבים המעוצבים של הפארק פתחו בפני, ואני עודני ילדה, את מרחבי הדמיון.

האגם ובמרכזו מסעדה דמויית סירה, היה בעיניי כמקווה מים ענק. בימים ההם ניתן היה להגיע אל אותו מבנה רק באמצעות סירות שנשכרו במקום. היום, במקום הסירות, עופות ממינים שונים הם דיירי הקבע כאן, כאילו היה האגם באירופה ממש.

הפארק הזה הוקם באמצע שנות החמישים כדי לשמש ריאה ירוקה למרכז העירוני שיילך ויקיף אותו (זה לא קרה, והוא עדיין נושק רק לדרומה של העיר), עצים ממינים שונים נטעו בו, פרחים צבעוניים, עונתיים ורב שנתיים הופכים אותו דומה לגן אנגלי.

כזה אשר בורא נופים חדשים אך נראים טבעיים לגמרי

אירוניה בעיניי, שדוקא כאן בין שבילי הפארק הפורח, פגשתי את פרח נעורי, העדעד, פרח המדבר שנאחז בכל כוחו בחיים אפילו שם. דווקא הוא נשתל כאן ליפות את נווה הירק של העיר העשנה. בשמו נשבעתי כשהייתי נערה, הבטחתי הבטחות שיקוימו רק אם לא ימות הפרח, אם אכן יחיה לנצח באגרטל הקטן שבחדרי.

שעת צהריים של יום רגיל. פה ושם מטיילים אקראיים או מבקרי קבע.

הפארק היה צמוד לחיי במשך השנים. הדשאים הנרחבים שלו אירחו אותנו לפיקניקים רבים, שפעת העצים העבותים שהמוני עטלפים גרים בהם ליוו אותי לצד השבילים לעת הליכות לילה עם חברות

מוזיאון האדם והחי במרכז הפארק, על חוגי הילדים המשובחים היה בית גידול לילדי.

טיפ: הכניסה לפארק חינמית, כמו גם חניה בשפע. מותר למנגל. תאורה מצויינת בלילה. בכניסה יש בית קפה, הסאפרי נמצא בצמוד לפארק.

#השתקפות #רמתגן #צילום #הפארקהלאומי #אגם #עופותמים #עדעד #מוזיאוןהאדםוהחי #טיולבארץ