מטאמורפוזה של מציאות
חלודה - מקובל לחשוב שהיא רקב. אחרי. סוף. כלום.
מקובל לחשוב שצריך לעמוד מולה, מול החלודה ולדמיין מה היה כאן קודם, לפני היות החלודה. שצריך לעמוד מולה ולצקצק בלשון משפטים נוסח: "למה לא משפצים/משמרים/משחזרים?" שצריך לעמוד מולה ולכאוב את מעמסת הזמן.
אני דוקא רואה בה אמנות, שכבות של זכרון. יופי חדש למשהו ישן.
אני רואה בה התחדשות, מטמורפוזה של מציאות שהיתה למציאות הנוכחית.
מים וחמצן דרושים למתכת על מנת שתהפוך עורה, על מנת שיהיה לה הכבוד להתהדר בשם "חלודה".
אולי חיבתי זו נובעת דוקא מצבע החלודה. זה הצבע שאמרו לי בילדותי שהוא צבע שערי. אז, ראיתי בזה עלבון, גנאי, בעיקר בגלל כל מה שאמרתי שמקובל לחשוב על חלודה. כשלמדתי לאהוב את מחלפותי, אולי גם למדתי לאהוב את אמנות הטבע. אז גם למדתי שאין אחידות בצבע שקרוי חלודה.
ואולי, המצלמה עזרה לי. למקד. למסגר. כי מה שמתרגלים לראות דרך עיינית המצלמה לא רואים בדרך כלל בלעדיה, גם במקומות מרהיבים כמו חוף איסטבורן שבדרום אנגליה, כשהים הכחול עמוק אינו מתיר לעיניים לעזוב אותו ובכל זאת, הן נמשכות אל הקלונסאות המחלידים
או בחוף עתלית שמושך אליו צלמים רבים.
והמיסגור של המצלמה - יצר משהו חדש. בלי ההקשרים המעליבים, המקטינים.
המצלמה יודעת גם ללטף ולעיתים, אני חושבת שבעיקר, את מי שחייו תלויים בה, כמו הספינה הזו שננטשה מרוב זוקן באיי הלופוטן, בצפון הרחוק של נורבגיה.
או אלה שממשיכות לשייט מנמל יפו כי יד בעליהן לא משגת אחרת.
או את המשפחה החמה שודאי גרה מאחורי הדלת הכבדה הזו בלה-בו שבפרובאנס, שצבעי הזמן ניכרים בה.
המצלמה יודעת ללטף גם את המפתחות האלו, בגלל הבתים שעולים בדמיוני, שהן ודאי ידעו לפתוח ועתה מוטלות בתוך קופסא, בשוק הפשפשים של פריז למען יקנה כל המרבה במחיר.
ואת רבבות האנשים שנעו ונדו במרחבי המזרח התיכון ברכבת העותמנית, שעברה דרך באר שבע, שם נח עתה הקטר הזה בתמונה שהפכה הסטורית כי החלודה כבר איננה. נוקתה ומורקה.
או, אם נסגור מעגל, המצלמה יודעת ללטף גם את יצירות האמנות, המרהיבות האלה בעיניי, שנוצרו משיירים חלודים בסדנאות היצירה של ת'כלס הברלינאית, שכבר לא קיימת...
אשמח אם תשתפו אותי בתגובות למטה, בתחושות שלכם לגבי חלודה, או צילומי חלודה. הפעם, במקום המפה הרגילה, אצרף לינק לפינטרסט שלי, לאוסף תמונות חלודה יפייפיות שאחרים צילמו.
