בית הנערה
שלט עצוב, מחוק משהו, אומר "ילדי עופר זועקים" ורק מתחת לשיחים שמסתירים את המשכו של השלט המצוייר, זיהיתי "די לאלימות" וזה הרגע שבו התחלתי לחשוב על כך שהבתים הנטושים, שמצטלמים כל כך יפה - היו פעם, כנראה, בתי ילדים.
נסעתי לחפש פריימים יפים לצילום בשדות שעוד נותרו בהוד השרון. הגשם של הלילה והבוקר הבטיחו אוויר צלול וראות טובה. לא בדיוק ידעתי לאן אני נוסעת, רק כיוון כללי - מערב. הוד השרון הנבנית בקצב רצחני, שינתה את פניה לבלי הכר וסימני הדרך שסימנתי לי בעבר לא היו שם עוד, או שהדרך אליהם נחסמה על ידי רחובות חדשים. פעם גם הרחובות האלה היו שדות, בחלקם גידלו ומכרו את התותים הכי טעימים בעולם.
בעודי נוסעת ברחובות שאיני מכירה על מנת שיובילו אותי לאלה שכן, הבחנתי בחורשה הענקית שאינה נגמרת, ובין השיחים היבשים שתפסו כל חלקה טובה וטיפסו על העצים העתיקים, ביצבצו שאריות בתים. עוד קצת וניגלה לי השלט "בית הספר הדמוקרטי הוד השרון" ואז הבנתי איפה אני נמצאת.
כל כך הרבה פעמים ניסו לפתות אותי לבוא לכאן ליום צילומים, אבל החיים כמו החיים לא הותירו אף פעם זמן ועכשיו שמחתי שאני כאן. שמחתי על העזובה שתמיד מצטלמת כל כך טוב, על מבנים שמגלים טפח של תקופה יפה שעברה עליהם, אבל מסתירים אחרות, פחות נעימות.
את מבנה בית הספר העכשווי, עומד מאחורי מגדל המים הצבוע לבן, זנחתי והלכתי לחפש את התמונות המושלמות. רק כשעמדתי בתוך המבנה הראשון, שנדמה כמאיים ליפול בכל רגע בו הייתי שם, שמעתי את קולות הילדים שרצו כאן במסדרונות.
אני חושבת שאני יודעת לזהות בערך את גילם של מיבנים לפי מראם, את המבנה העומד בעליבותו תיארכתי לשנות ה-50, הוספתי "בערך", אלא שציורי הקיר נראו לי הרבה יותר טריים.
הנה מורה רודפת אחרי תלמידה בוכה, כשמהחדר השני דימיתי לשמוע שיעור אזרחות עירני עם ילדים מצחקקים. בסוף המסדרון צילמתי משהו שנראה כמו מטבח ותוהה באיזה בית ספר עירבבו איזור אוכל עם כיתות לימוד.
שלט הנראה עשוי פימו מעל דלת הכניסה משכנע אותי סופית: אלה היו כנראה מגורי הילדים וזו היתה פנימיה.
בחוץ, בין שדרת העצים המפוארת, כזו שמזכירה לי מקומות רחוקים יותר, עמדתי ולכדתי קרני אור מלטפים, כאלה שעושים חסד עם הצילום שלי, לא התאפקתי ובדקתי ברשת, מי היו הילדים שחייהם נכרכו עם המקום המופלא הזה ומה באמת היה כאן. הצלחתי לגלות שהיתה כאן פנימייה, ואת השאר השארתי לאחר כך, חזרתי אל המראות המהפנטים.
בבית, נרגשת אני משתפת את חברתי יעל ברזילי בעלת ארכיבלוג, ילדיה למדו בדמוקרטי של הוד השרון והיא עצמה לוכדת סיפורי עבר, מספרת לי שהמקום שהיא קוראת לו "החורשה שלנו" היה פעם "בית הנערה", פנימייה לילדים שבאו מ"רקע קשה".
שם המקום מוביל אותי שוב לבלוג המצויין של שרון רז – "נטוש", שם אני מגלה שהפנימייה פעלה משנות הארבעים של המאה הקודמת ונסגרה בשנת 2003. ואם תרצו לקרוא עוד על סיפור "בית הנערה", תמצאו אותו כאן יחד עם צילומיו הנפלאים ובסופו של הפוסט יש לינק לסרט מרתק שאני מקשרת גם כאן. (סרט בן 12 דק' שנעשה על בית הנערה ע"י עידית בוסנק סופר).
רגשות מעורבים מלווים אותי בזמן הטיפול בתמונות שלי. שמחה עם האוצר שמצאתי, כועסת על העזובה פעם נוספת. החורשה בלב העיר היא יפייפיה, הציפורים עלצו בצמרות העצים, שאריות אבנים שהיו פעם שביל נגלו לי פה ושם, מדרגות שמובילות לשום מקום. ניתן לראות ולחוש שזה היה פעם מקום שוקק חיים וכועסת שלא שימרו אותו בצורה כלשהי. שמחה שלפחות ילדי בית הספר הדמוקרטי נהנים ממבנה בית הספר ששרד בשלמותו. מחליטה שבפעם הבאה שארצה טיול מעניין, פשוט אחפש מראש, בבלוג "נטוש".
מאוד שמחתי לחלוק איתכם את ההתרגשות שלי ואהנה מאוד אם תשאירו לי תגובות.
