ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז, שירה חדד | הוצאת כתר

אני תמיד חשבתי שהוא עשוי מזרעי תפוח אבל עמוס עוז יודע יותר טוב ומפרט: ממים, אדמה, שמש, עץ תפוחים וקצת זבל. כל המרכיבים חשובים - כל אחד לבד לא יכול ליצור תוצר מוגמר, אך מכולם ביחד התפוח יהיה תפוח.

והספר – הוא יצירת אמנות ובה קיצור תולדות חייו של עוז כפי שהוא רואה אותם בסוף ימיו (כל זמן הקריאה תהיתי האם ידע שזה הסוף) ויש בו בספר הזה הרבה רוך של מי שיכול להסתכל אחורה במבט של בעל נסיון.

מקריאת ביקורות על הספר הבנתי כי זהו סוג של מדריך למי שרוצים לכתוב וחשבתי שאני צריכה להמתין לעת בה אוכל להכיל הדרכה כזו. מנסיוני אני כבר יודעת שאני צריכה להיות מוכנה כדי שהדברים יפלו על האוזן הנכונה. אז חיכיתי, והעת הגיעה עתה והספר, למרות שמספר על מקורות ההשראה של עוז ועל האופן בו הוא עושה את מלאכתו, הוא בעיקר ספר נוסטלגי, שמספר את תולדותיו של אחד מגדולי סופרי הארץ, עם ביקורת עצמית לא מעטה על מה שלא מסב לו נחת בסיפור הזה. ברור שאפשר ללמוד ממנו המון, גם כיצד לכתוב, אבל אני בעיקר הזלתי דמעות של עונג ודמעות של פספוס על תקופה שהיתה ואיננה וכנראה עבר זמנה.

פעם לפני שנים רבות, נסענו בשבת אחת לקיבוץ חולדה, שם גרו קרובי משפחתו של בנזוגי וכמארחים טובים, הם לקחו אותנו לחדר האוכל לארוחת צהריים של קיבוץ. שם מאחורי דלפק המנות החמות זיהיתי את עמוס עוז עומד ומגיש לכל מי שנעצר לידו והמחזה הזה עולה וצף בזכרוני כל פעם שאני קוראת ספר חדש שלו. השילוב הזה של מי שמלהטט במילים וגם עוסק במלאכה יומיומית כמו הגשת אוכל בחדר האוכל, היה בלתי נתפס בעיניי אז. קרובי המשפחה הסבירו לנו כי כולם בקיבוץ חייבים בתורנויות. בספר מספר עוז על פשרה כדרך חיים, על המשא ומתן שעושים כל יום כדי להשיג בסוף את הרצוי, גם על הדרך בה הכיר הקיבוץ בכתיבתו כ"ענף מכניס" וגם על הרגעים בהם הוא, הסופר, צריך להחליט שסיפור שלו מגיע לידי סוף.

הספר בנוי מפרקי שיחה בין עמוס עוז לשירה חדד, שערכה את ספריו האחרונים, על נושאים שונים והוא שזור אינסוף דימויים רבים ויפים, לתבל את דבריו. הרבה מהם מתארים עולם שחיינו בו ומזמן איננו, הרבה מהם מתארים תחושות קשות עד בלתי אפשריות לתיאור. הוא מרבה בדוגמאות מ"הבשורה על-פי יהודה" שכל כך אהבתי וכמובן מ"סיפור על אהבה וחושך".

עוז מעיד על ספריו שנקראו על ידי אנשים רבים, שהוא נוסע בארץ ובעולם כדי לדבר עליהם ועל כך שהם העמידו עבורו שכר נאה ובכל זאת הוא תוהה על פני פרק שלם מה מידת ההשפעה שיש לו, או לסופרים או אמנים בכלל על הקוראים. זה פרק מכמיר לב במיוחד. את מירב הדמעות הזלתי כשקראתי בו את משל העיוור כי מן הסתם הנמשל נגע לליבי.

למרות שסיפור חייו כפי שמסופר בספר הזה, מעיד על אדם שמסתגל לשינויים החלים סביבו, מתאים את השקפותיו לרוחות הזמן, עדיין יש תחושה שהוא אוהב להסתגר בשמרנותו – הוא כותב בעט כדורי על דף (רק אחר כך מקליד בשתי אצבעות) הוא קורא ביקורות רק בעתונים ונדהם כששירה מספרת לו על קיום בלוגים לבקורת ספרות.

אני יודעת שמאז צאת הספר לאור ועד היום נמלטו ממנו ציטוטים רבים, אך לטעמי – כולם הוצאו מהקשרם. יש לקרוא את הספר לפי סדר, מתחילתו ועד סופו מבלי לדלג, עם השאלות וההערות של שירה חדד שמנחה ומעוררת בחן רב הנושאים המדוברים.

עמוס עוז, היה רוב חייו גם מורה לספרות – בתיכון ובאוניברסיטה. הוא מרבה לדבר בספר על חינוך ועל הוראת ספרות בכלל והרשו לי לסיים בציטוט שבטח תבינו למה כל כך אהבתי אותו:

"כל השנים שלימדתי ספרות, השיעורים שלי היו כמעט תמיד "קריאה צמודה". הייתי מביא לכתה יצירה – אפילו את תמול שלשום, והייתי קורא איתם את הספר מתחילתו ועד סופו, עם כמה השמטות, ומראה להם באצבע, תראו את זה, תראו את זה, תראו את זה, תראו את זה. כמו עבודה של מדריך תיירים, שלוקח קבוצה של מטיילים ואומר להם, בואו תעצרו רגע, תסתכלו על הצד השני של הוואדי, תזכרו את הסלע הזה שרואים שם, תשימו לב אליו. וכעבור שעתיים, כשהם בצד השני של הוואדי, ממש מתחת לסלע, הוא אומר, עכשיו אני רוצה שתסתכלו מכאן אל הצד שהיינו בו קודם ותבינו למה אמרתי לכם להסתכל לכאן." עמ' 135.

תפוחים יש הרבה, ושונים זה מזה כפי שיעידו התמונות כאן שצילמתי בהזדמנויות שונות, אך לא כולם נעשים סיפורים ולא כולם סיפורים רבי רושם כמו של עמוס עוז.