הדרך הירוקה לירושלים
פעם נהגנו לבקר הרבה בירושלים. לפחות פעם בחודש. הדרך האהובה עלינו עברה בכביש הישן לירושלים, זה שעובר ברמלה ועובר דרך שדות ויערות ולא פעם עצרנו בהם, פרשנו שמיכה כהה לפיקניק. בימים אלה של פתיחות זהירה, ביקשנו לטייל מבלי להסתכן ועל כן בחרנו במסלול נסיעה קצר, אך כזה שימלא את הריאות אוויר.
ציפינו למראות צהובים עד יבשים - אחרי שבוע של ארבעים וחמש מעלות בצל לא ציפינו לירוק שפגשנו הבוקר. החל מצומת רמלה, עת פנינו לכביש 44 לכוון בית שמש, התרוממה רוחנו אל מול ריבועי השדות הרבים, הכרמים המוריקים, החיטה הבשלה הכורעה עד האופק כשהרי ירושלים מתנוססים מנגד. הפיוטיות מגיעה הישר מהיופי של הדרך. עצרנו לראשונה בשולי שדה חמניות צהובות ובשלות, לסט של צילומים – הקפדנו לא להכנס ולא להרוס את הערוגות.
מפנה מרהיב בעלילה נוצר ישר אחרי כביש 38 החדש והרחב, בפניה לנס הרים על הכביש שלכבודו התכנסנו כאן: כביש 3886 המתפתל במעלה הרי ירושלים בתוך יערות עצי אורן ואחרים. העננים בשמיים כאילו צויירו ביד אמן במיוחד לכבודנו והשמש עדיין היתה גבוהה בשמים, הצל שהוטל על הכביש דמה לבוקר אירופאי מושלם ואנחנו השגנו את טיול החו"ל שלנו בארץ.
אין לנו תמונות של הכביש זולת התמונה הלא מסעירה שבראש הפוסט, אך תצטרכו להאמין לי כי יפה הכביש עד מאוד – זכרתי אותו ככביש צר, שמצריך התחשבות יתרה במכוניות הבאות מן הכוון ההפוך, אך לא עוד! הוא הפך דו-נתיבי ונוח לנסיעה. אפילו גשר האבן הישן והצר שזכרתי באמצעיתו – איננו, ובמקומו הונח גשר חדש שיכול להכיל שתי מכוניות נוסעות זו מול זו בביטחה.
בסוף הדרך הגענו לעין כרם. עליה אפשר כמובן לכתוב פוסט שלם, אבל הפעם לא בילינו בה מספיק זמן. העלנו זכרונות מ"הגולאש אין" עליו השלום ומ"פונדק עין כרם" בהם נהגנו ליהנות ממטעמים פעמים רבות.
טיילנו בין הסמטאות, הגלריות היו סגורות בגלל החג אך פינות רומנטיות רבות אירחו על המדרכות שולחנות של בתי קפה ומסעדות.
פנינו מזרחה אל דרך האחיות בסופו מצוי מנזר "האחיות מציון" רק כדי לגלות שהוא וגנו המופלא סגורים. פעם, כשטיילנו לארצות אחרות במרווחים גדולים, עין כרם היתה לנו סוג של חו"ל. באחת הפעמים כשהילדים שלנו היו ממש קטנים, התארחנו כאן ללילה סגפני משהו, אבל עד היום אנחנו נזכרים בו בערגה. כאן בתמונה כנסיה השייכת למנזר אחר - גורני, הנראית כמעט מכל פינה. אני מודה שלא זכרתי את כיפות הזהב שלה.
בחרנו בדרך חזרה בכביש 395 דרך צובה ורמת רזיאל. הקטע המרשים ביותר שלו הגיע אחרי הכניסה לפארק הקדושים – הכביש הפך צר וכמעט בעל מסלול אחד, נוסע בתוך יער מתחת לחופת עצים, בדיוק בדיוק כמו שאני אוהבת!
המסלול כולו כפי שהבאתי אותו כאן, מנוקד שבילי הליכה רבים, פינות פיקניק ביערות ובעין כרם אפשר לבלות שעות ארוכות.
לקריאה נוספת:
עינת הרשקו, בעלת הבלוג אלטרנעטיבה כתבה פוסט ובו רשימת דרכים נופיות בארץ.
על ההסטוריה של הדרך העולה לירושלים, כאן בויקיפדיה
המפה כאן יכולה להיות לכם לעזר. טיילו וחיזרו לספר. כל תגובה כאן למטה תשמח אותי.
