מגילת סן-מיקלה
אכסל מונתה | הוצאת עם עובד | תרגם מאנגלית י. ל. ברוך חידש אמציה פורת
ד"ר אכסל מונתה שלום,
השנה היא שנת 2020, בה רוב העולם מוכה במחלה קשה ומסתורית שבוודאי תעניין אותך כרופא פורץ דרך, אבל אני כותבת אליך - הסופר שכתב את אחד הספרים המופלאים שנכתבו בעת החדשה. אולי גם קצת למי שחווה את המגיפה הקשה שתקפה את נאפולי בתקופתו והיה עד לכך שחלפה ועברה מהעולם - אולי כדי להתעודד ולצייר עבורנו אופק חיובי.
בימינו כבר לא מקובל לכתוב מכתבים בני כמה עמודים, כאלה המנוסחים יפה ומספרים על הא ועל דא לצד דברים חשובים באמת. אפילו אימיילים – מכתבים הנשלחים וירטואלית, כבר אינם אופנתיים והפכו קצרים ורשמיים, לכן, כדי שאתה תוכל לקרוא, אני כותבת מכתב של ממש. אולי אפילו אקפל אותו למעטפה ואדביק בול. רוצה אני להאמין שבדרך מופלאה כלשהי תקבל אותו ואף תוכל לקרוא אותו - אולי יש לך עוד שיג ושיח עם הזקן בעל המקטורן האדום, אולי הוא יוכל להוביל אותך לסיבוב קצר בעולמנו זה כדי לראות עד מה מאוד השתנו כאן הדברים מאז ימי סן מיקלה.
הספר בן האלמוות שכתבת, "מגילת סן מיקלה", ממשיך להכות גלים ולהיות פופולרי, גם היום, אצל המטיילים באשר הם. אפילו אם נוסעים הם להודו, תחילה יקראו את שיפעת התאורים החושניים של סן מיקלה שלך ואז יתאוו לצאת אל נדודיהם, אל חקר העבר דרך ההתבוננות בהווה. אני נוקטת בלשון הווה כי טרם התרגלתי לעובדה שכבר חמישה חודשים אין טיולים בעולם.
קראתי את הספר בשנית, אחרי חיים שלמים כמעט. בראשונה קראתיו בערך בגיל בו גילית אתה לראשונה את סן מיקלה ואנאקפרי, טיפסתי איתך במדרגות הרבות העולות מקאפרי אל ההר שלך, אל שאריות העולם הישן שגילית, הרחתי את ריח הגפנים הבשלות ושאר גידולי הגן הפלאי שלך וכל שהשתייר לי בזכרון מהקריאה ההיא, היא תמונת ההחמצה: למרות שבטיול הראשון שלי שהייתי בטוחה כי יהיה גם אחרון (כי מי זה מטייל יותר מטיול אחד בחיים?), לא הגעתי עד לאי המופלא בגלל קלקול טכני קטן: בנאפולי, לפני הגיעי לפי התכנון לקאפרי, שדדו אותי שודדים מקומיים ולקחו את ארנקי, דרכוני וכרטיסי הטיסה חזרה הביתה והייתי צריכה לדאוג לחדשים על מנת לשוב לביתי. מאז ועד היום ראיתי תמונות אין ספור וקראתי רשמי מסע רבים על האי שלך, על המערה שאתה ראית בצבע תכלת וכל יתר התיירים ראו אותה כחולה ואני טרם הגעתי אליה. המגפה שתקפה אותנו השנה הבהירה לי שטיולים יפים לשעתם ועתה, שעה יפה היא לטייל בעזרת הדמיון, לכן קראתי שוב את סיפוריך ודימיתי בשנית את כל המדרגות המטפסות ועולות לסן מיקלה הפעם בליווי תמונות מתוך הזכרון – הלא כבר התנסיתי בכאלה בטיול לכפרים דומים לשלך – לא רחוק, בליגוריה. גם שם פגשתי זקנים כמו פצ'לה, חברך טוב הלב, גם הם דילגו כמוהו, קלות במקום בו נשמתי נעתקה.
ראה, אני יכולה לקחת היום את האיש הצהוב של מפת גוגל ולטייל באי. בכבישים הצרים המטפסים אל אנאקפרי, בשבילים שרואים רק מרחוק ואני מבחינה בכל המסעדות והמלונות שהוקמו כאן, כולם בגלל וילה סן מיקלה שלך, כולם בגלל התיאורים העדינים, היפייפים שלך ויש לי הרושם מהטיול הוירטואלי הקטן הזה, שאנאקפרי שלך, השלווה, הכפרית – נראתה אחרת כאשר תיארת אותה.
בקריאה הזו, השנייה, הייתי קצת יותר ביקורתית מהפעם הקודמת. תהיתי איך אפשר להקדיש חיים שלמים לבניית בית, חשבתי על השנאה חוצת הדורות שתיארת בין אנשי קאפרי לאנשי אנאקפרי, על כך שאת השנאה הזו תוכל לזהות גם היום, גם במקומות אחרים – היא לא משתנה. חשבתי על אנשי הכפר העניים, האנלפבתים, שגייסת לעבודת הבנייה של הוילה שלך ובמה שילמת להם? חרה לי מאוד שהיתלת בנשים עשירות, שסיפרת להן על מחלות שהן כביכול לקו בהן, אולי חשוכות מרפא, שרק אתה יכול להקל על הנזק שהן גורמות כדי שישלמו לך בעין יפה והכל כדי לממן את בניית הוילה החלומית שלך. לא יפה!
אבל תיאוריך שבו אותי לחלוטין. קראתי תוך כדי האזנה לשירת הציפורים שעל העץ בחלוני. אולי מי מהציפורים האלה נדדו לכאן מלפלנד הרחוקה בצפון שבדיה, בדיוק כמו הציפורים בספר שקראו לך לנדוד צפונה, ואני פגשתי בין השורות את חבריך הלאפים ונזכרתי באנשים הסאמים המקסימים שפגשתי בטיול שלי בלפלנד – הדמיון עובד בגילי טוב יותר כשיש מראות שמאוחסנים בזכרון, אפשר להשוות אותם לתאורים הציוריים שלך, אפשר להביט לאחור ולמנות את הטיולים שלי אחד לאחד: קראתי בקנאה על היכולת שלך לעבור מפריז ללפלנד משם לקאפרי ולרומא, בכל מקום לעבוד ולטייל וחשבתי על כל המהמורות שעברנו כדי לטייל ולתור עד למגפה הזו ועל כך שגם אלו פסו מן העולם ואיננו יכולים עוד לנוע ממדינה למדינה.
בסיפורים אחרים בספר הלכתי לצידך ברחובות פריז היפה והיא לא השתנתה כלל מאז שאתה עברת ברחובותיה, בעודך סטודנט צעיר לרפואה ומאוחר יותר כמתמחה בבית חולים – אולי נוספו מכוניות בכבישים, אבל זהו, כל השאר דומה מאוד.
עוד משהו קרה לי בקריאה הזו, אבל לזה אתה לא אחראי. הספר בתרגומו לעברית היה קשה לי לקריאה, הפעם. לפחות כרבע מן המילים (הספירה כמובן אינה מדוייקת) כבר לא קיימות היום בשפה, ואלה שכן, מצטרפות אחרת לחברותיהן במשפט. השפה השתנתה מאוד בין שתי הקריאות ונזקקתי לכמות נכבדה נוספת של דמיון כדי להבינה. נכון שאחרי קריאת כמחצית העמודים מתרגלים, אבל בכל זאת הייתי מייחלת לתרגום יותר עדכני.
בסוף המהדורה הזו מובאת ההקדמה להוצאה השניים-עשר של הספר, אותה כתבת. אתה מספר בה שהעולם כבר אינו אותו עולם בו חיית בנעוריך, שכבר אין ספינקסים של גרנית הרובצים תחת חווילה של נירון קיסר, שכבר ניתן לטפס לאנאקפרי עם מכונית על כביש סלול, שהדב בלפלנד מזמן מת ואינו מאיים על איש ומעל הנחל הגועש בו שחית בנו גשר לתפארת, למעבר קל יותר. אבל אתה מעיד כי אתה האיש שראה גמדים המאכילים דובים. בטוח אתה בזה לחלוטין. ואילו אני אוסיף, שלמרות שאין זה אותו עולם, ולמרות שאין צורך בכל אותן מדרגות המטפסות לאנאקפרי, צריך לקרוא את הספר המופלא שלך על מנת ליהנות כמוך ממסעות קצרים וארוכים, על מנת להזין את הדמיון שבלעדיו ההנאה שונה לחלוטין.
תודה על שהשארת לעולם יופי כזה. כיוון שטרם ביקרתי בקאפרי ובאנאקפרי, ועכשיו איני יכולה אפילו לתכנן ביקור כזה לעתיד, צירפתי למכתבי זה תמונות של ים כפי שראיתיו במקומות שונים בעולם. ודאי חלקם דומים למראות הגלים שניתן לראות ממרומי סאן מיקלה.
הקוראת הנאמנה, רבקה קופלר, אוספת אוצרות
לקריאה נוספת:
עמירם צברי כותב על קאפרי ומזכיר אפיזודה מתוך מגילת סן מיקלה
וכאן מפת התמצאות כללית להגעה לאי קאפרי, לכשנוכל לטייל כבעבר. תודה שליוויתם אותי עד כאן, אשמח לכל סיפור על ביקור באי או רשמים מקריאת הספר.
