בין הזמנים
עודכן: דצמבר 2023
השעה שתיים בצהרי שישי, ערב ראש השנה והזמן עצר מלכת. זו נקודת הזמן בה התחלתי לחשוב על מושג הזמן ומשמעויותיו.
קודם לכן, לא חשבתי שהזמן, יכולים להיות לו מופעים שונים כל כך, שאינו אחיד בתקופות שונות של ההסטוריה. אני לא מתכוונת לייצר כאן פוסט מדעי, אני מדברת על תחושות פרטיות בלבד.
זמן אמת
בשנים האחרונות שעט הזמן קדימה ולעתים קרובות נדמה היה כי הפך לישות משל עצמו שכולנו משועבדים אליו, שאנחנו רודפים אחרי המחוגים - למרות שאין היום צורך בהם. אנחנו - בעיקר מי מאיתנו שעברו את גיל חמישים, עדיין מדמיינים אותם, עדיין משלימים בדמיון מעגלים של חצאי יממות.
לא תמיד חי האדם לצד שעון שמדד וקצב את זמנו. השעון המכני שהומצא רק במאה השלוש עשרה, ממש לא מזמן, היה המצאה ששינתה את ההסטוריה, כך טוען ד"ר יובל דרור בפודקאסט המצויין שלו. השעון ההוא היה מן מכונה לא מדוייקת בעליל שידעה לסמן לפעמוני הכנסיה מתי לקרוא למתפללים לבוא לתפילה. את אף אחד לא עניינה העובדה שבכל יום הפעמונים צלצלו קצת בשעה אחרת.
האנשים המשיכו לחיות לפי מחזור השמש ומחזור הירח. מדדו זמנים מזריחה עד שקיעה, מעונה לעונה, משוכנעים במחזוריות. רק עם פרוץ המהפכה התעשייתית, עלה הצורך בשימוש במכונות משוכללות ומדוייקות ואיתן במדידת זמן, בעיקר כדי למדוד זמן עבודה וכדי לידע בזמן התחלתה וסיומה. מצד אחד אני מודעת לכל הטוב שצמח לנו מאז - חיים יותר ארוכים, לרוב יותר בריאים, אבל השעון - הוא הפך לעריץ הבלתי מעורער של האיש והאשה המודרניים ושינה לעד את משך ההווה – אם פעם הוא נמדד בחודשים או אפילו בשנים, היום הוא התקצר לחלקי שניות.
זמן איפוס
אך לפני זמן לא רב, היה בידי הרבה זמן. תכננתי תכנונים רבי שנים, אפשרתי לעצמי טעויות והזמן התיר לי לתקן אותן. בייחוד לא פחדתי ש"יברח לי הזמן" – ידעתי שיש לי ממנו מספיק ולכן איני מפסידה דבר. משהו קרה בשנים האחרונות וזה לא רק השעון המורה את מניין שנותי – האווירה סביבי אינה פרמיסיבית כבעבר, צריך להצליח ומהר. נדמה שזמן הקורונה הוא זמן איפוס – חזרה לימים פחות אינטנסיביים, אולי כי יום דומה למשנהו כשנמצאים בסגר?
בין הזמנים
זהו מושג שאול מהעולם התורני. תקופת ביניים או חופשה בשפתנו. אין לי ספק שהעולם כפי שהכרנו איננו עוד ואת העולם החדש, זה שיבוא - איננו מכירים עדיין. ידעתי את זה עוד לפני הקורונה, קראנו על התחממות כדור הארץ, על זיהום אוויר, על הקלקול של הגלובליות והבנתי שאנחנו כרגע בין הזמנים. אבל באופן אישי, עדיין חוויתי הווה מתמשך בו יכולתי לבחור סדר יום, לתכנן שנים קדימה, לדעת שתמיד יהיו דברים קבועים, מסודרים בדיוק באופן שאני מכירה, ואילו הקורונה גרמה לנו לזמנים בהם אי הוודאות שלטת, בהם יש הגבלה הולכת וגוברת של זכויותי, בהן אין לי בחירה אפילו בדברים בסיסיים כמו מתי לקנות חולצה או מתי לחבק את יקיריי ויקירותי, זמנים בהם הבחירה שלי היא בין ספר שאני מתקשה לראות מה כתוב בו בגלל ריכוז נמוך לבין שלט טלוויזיה בו אני לרוב רק מזפזפת.
זמן הוא דרך
פעם, הזמן היה לינארי. הוא צעד באיטיות קדימה כל השבוע וביום שישי עצר מלכת לאתנחתא מוסכמת מראש, כשהשבת נכנסה בסביבות חמש אחר הצהריים בימי שישי ושקט היה יורד על העולם. והיום, כשבעה חודשים לאחר תחילת המגפה עצר הזמן מלכת בכל ימות השבוע ושיבש את הכל – הנה שנת תשפ"א התחילה יום לפני המועד בלוח השנה, יום כיפור ירד עלינו שלושה ימים לפני מועדו, ומאחר ורוב החנויות סגורות, הרחוב הריק לא מספר לנו דבר על מהלך היום. אין דרך או שביל או מתווה שיובילו אותנו לסוף ההפסקה הזו.
חבל על הזמן
ביטוי שבמרוצת השנים שינה את משמעותו פעמים מספר. לאחרונה יותר ויותר אנשים מבכים את השנה החולפת בעיקר כי חבל להם על החור שנפער במהלך ההסטוריה הפרטית והגלובלית. אני בוכה על שנה בה יכולתי לסמן עוד כמה סימונים על מפת התיירות, על שנה שבגללה רשימת ההמקומות בעולם שכנראה לא אראה אף פעם, הולכת וגדלה ולעומת זאת, שמחה מאוד שזה ההפסד הגדול שלי ולא חלילה אחר.
תחושת זמן
הזמן חולף אחרת עכשיו. יש ואני צריכה לבדוק בבוקר איזה יום היום. מאחר וחוויתי פעם העדר תחושת זמן וניצלתי זאת יפה, אני רוצה לסיים בנימה חיובית, קצת יותר אופטימית ולכן מאחלת ומייחלת שנחזור לזמנים טובים, בהם נשוב לתכנן, נשוב להיות ספונטניים, לצאת ולבוא כאוות נפשנו, בהם הרעש בחוץ יתן שקט פנימי, שנוכל לחלום בתחושה שגם נגשים.
זמן מלחמה – 2023
המלחמה שהתחילה במועד חג אחד, והנה כבר מציינים מועד חג חדש והיא טרם הסתיימה, מזמנת לנו דימויים רבים שלא תוארו למעלה, או שמקבלים כעת משמעות חדשה: למשל, הדימוי העיקרי לתקופה זו הוא של "שעון חול" ההולך ואוזל עבור החטופים והחטופות בעזה, שמתמהמהים בהשבתם הביתה כבר למעלה מחודשיים. שעון החול הזה שימש תחילה כדימוי לזמן הרב שלקח לצה"ל להכנס ליישובים בהם נערך הטבח בשביעי לאוקטובר, הרבה אחרי שהוא אזל עבור יושבי הממדים והבורחים מהמסיבה.
המילה "עכשיו" הלקוחה מציר הזמן ומבטאת בדרך כלל זמן הווה, עברה כעת לזמן עבר, כביטוי לכך שהחטופים והחטופות היו צריכים להיות בבית כבר אתמול ו"מחכים" הפך לדוגמה מובהקת להווה מתמשך.
"מנהרת הזמן" היא ביטוי לכמיהה לשוב אל השישי באוקטובר לו רק היינו מוצאים אותה, את המנהרה הזו ואז אולי היינו מונעים את הטבח הנורא?
"פעימה" גם הוא מושג הלקוח מעולם השעונים: עצרנו את פעימות הלב בין פעימת החזרה אחת לשנייה ואחר כך לדקות ארוכות יותר בזמן שחיכינו לראות על המסך את פניהם של השבים.
והמושג שנכתב למעלה "בין הזמנים" מקבל בתקופת המלחמה הזו משמעות שונה לגמרי כשאנחנו מכוונים לפער שבין זמן אש ולזמן הפסקת אש, זמן אזעקות לזמן רגיעה.
תוספות זמן מתוך התגובות:
מושגי זמן מעניינים עלו בתגובות - מוזמנים לקרוא, להגיב ולהוסיף עוד משלכם, הם מעניינים לא פחות מהפוסט עצמו:
"מסע בזמן" - הלוואי והיינו יכולים לחזור אחורה, או לקפוץ קדימה, להיות "זבוב על הקיר" ולראות שהכל תקין.
"זמן אינסופי", או "זמן מוגבל" - יש או אין כאלה?
"קבוע", "ארעי" - מושגים שמגדירים את הזמנים השונים שאנחנו חיים בהם.
"עיוות של זמן" - אנשים המשלבים את מושגי הזמן של לפני היות הקורונה ואת חווית הימים הבלתי משתנים.
נדמה כי המושג "אין לי זמן" נעלם מחיינו - טוב או לא?
לצפייה נוספת:
זמן הקורונה גרם לי כמו לרבים אחרים להצמד לטלוויזיה, וכך זכיתי בכמה סרטים יפים, אופטימיים ואסקפיסטיים כאחד:
דיוויד אטנבורו צילם כל חייו את כדור הארץ כמו שאף אחד לא עשה זאת. למרות שהוא מצביע על כל הנזקים שגרמנו לכדור הארץ הסוף מאוד אופטימי.
מהו אושר ומה גורם לאושר? שואלים זוג גרמנים שיוצאים לחפש את האושר באתרי טבע מרהיבים בקנדה, ארה"ב ומקסיקו - התשובה שלהם בסוף המסע (גם הרגשי) מפתיעה מאוד.
מורתי התמנונית - המלצה מקסימה שקיבלתי מחברתי ליען נוסבאום ונהניתי מכל רגע של צפייה - מאוד ממליצה.
והמלצת האזנה:
זה הזמן ללמוד דבר או שניים שלא ידענו על טכנולוגיה עם ד"ר יובל דרור
