• רבקה קופלר

MADE IN CHINA

מה אני בעצם יודעת על סין? שתוצרתה נחשבת ירודה, זולה, נגישה ואולי אף פשוטה? או שלסין תרבות עתיקת יומין, שונה עד מאוד מתרבות המערב, שהסתגרה אלפי שנים מפני זרים ובמאה העשרים היתה תחת שלטון קומוניסטי בניצוחו של מאו, שאולי החריב את התרבות המפוארת ההיא? שכלי חרסינה מאפיינים אותה? אני באמת יודעת? לא ממש.

אלה המחשבות המטרידות אותי בכניסה לתערוכה "אולי, אולי לא" המציגה מעבודותיו של איי וויוויי במוזיאון ישראל בירושלים, בשבת האחרונה. המתח שבין מבט מרוחק כפי שאנחנו רגילים, לבין הרצון לחקור מקרוב נמצא כבר באולם הראשון, בו מונחים 34 טון של גריעיני חמניה עשויים חרסינה סינית, עדינה, צבועים אחד אחד, בעבודת יד - ההיפך הגמור מקונספט התוצרת ההמונית והפשוטה. מרחוק הגרעינים האלה נראים כאילו היו שטיח ענק, אי אפשר להבדיל בינהם, אבל כשמתקרבים רואים שאין שניים זהים.

בשבוע האחרון ראיתי עשרות תמונות כאלה ברשת, של חברים שהצטלמו עם הפיצוחים האלה, וחשבתי שאני חייבת לחוות את התערוכה ולא רק דרך צילומים ואכן התחושה, מקרוב, מטלטלת.

השטיח הזה תופס כמעט את כל שטח האולם הענק, מסביבו מסתדרים מבקרי התערוכה, ועומדת מדריכה אחת ומדברת אל כולם, מסביב, בין אם הם חלק מקבוצתה ובין אם לאו, מתארת את המייצג הענק, מתווכת אותו בעברית, לכל מי שמוכן להקשיב, במילים קלות, נגישות ויפות. מתארת את חיי האמן, את מחאתו ומאין היא נובעת (אפשר לקרוא בלינק הקודם, בעמוד של מוזיאון ישראל בירושלים), את עולם הדימויים שהובילו אותו אל הגרעינים הקטנים. אני שמחה שחרגתי ממנהגי לברוח מהתיאורים האלה, ושמחה ללמוד משהו על סין הענקית ועל איי וויווי שאמנותו מייצגת אותה כאן, בעבורנו.

איי ווייוויי שהוא אמן בינלאומי מהמשפיעים ביותר באמנות העכשווית, כך כתוב בכל מקום בו אני קוראת אודותיו, משלב תמיד אלמנטים מהתרבות הסינית המפוארת, בעיקר אלה שחצו גבולות והגיעו גם אל המערב, כדי שאמנותו תדבר בשפה מובנת, הרבדים בהם הוא מציג את עבודתו עוטפים מסביב, והטפטים על הקירות, בעיצובו, נותנים משמעות נוספת לעבודותיו.

הנה בחרתי כאן שתי עבודות המדברות על התפרקותה (מנכסיה התרבותיים) של המעצמה הגדולה בעולם, בוודאי בכמות האנשים המאכלסים אותה - מפת סין עשויה פורצלן סיני, בעיטורים מסורתיים, מחולקת למחוזות השונים כאילו היתה כלי אחד שנשבר לחתיכות.

כלי חרסינה סיניים המסודרים במגדל כאילו מט ליפול, התחושה היא שהמאסיביות כאילו נשברת.

צריך לזכור, אני מזכירה לעצמי, שמה שאנחנו רואים מכאן - סין כמעצמה הולכת וגדלה בעולם, הוא ודאי לא מה שהסינים עצמם חשים. אולי הם מתגעגעים לתקופת הקיסרות? לתרבות שלהם שאינה מערבית?

התערוכה כולה מרגשת. כולה מדברת אסוציאציות רבות, אבל הנה העבודה שריגשה אותי יותר מכל - השטיח שנארג לפי טכניקת אריגה סינית מסורתית, כשהוא מחקה את מרצפות המשכן לאמנות במינכן (Haus der Kunst – היום מוזיאון לאמנות עכשווית), זה שהציג ב-1937 את "האמנות הנכונה" לפי המשטר הגרמני האפל, כשבסמוך לו מוצגת תערוכת האמנות המנוונת.

השטיח ממלא את האולם כולו, וכדי לעבור אל הצד השני, צריך לחלוץ נעליים ולעלות עליו, לחוש את הרכות מתחת לרגליים ואת הנוקשות של המרצפות המקוריות בראש.

הילדים הרבים המבקרים כאן עם הוריהם בשבת, רצים על השטיח בשמחת חופש, מעלים בי שאלות על איך אפשר להתחבר למקומות דרך תחושות? שואלת את עצמי האם הפנימו את הקשר האסוציאטיבי בין המקום המקורי לבין השטיח הנעים? הסתכלו מסביב כדי להבין את ההקשר?

האם אפשר להחיות מתים?

כנראה שאיי ווייויי יכול. האולם הגדול והמואר בו מונחים העצים הענקיים מרגש אותי מאוד. אנחנו חוזרים אליו פעמיים, להתבונן מרחוק אבל גם מאוד מקרוב.

האמן אסף בולי עץ שנכרתו מסיבות שונות ומזמן הפסיקו לשמש בתפקידם המקורי וחיבר אותם מחדש, מחלקים שונים להיות שוב עצים. כשמתקרבים ממש מקרוב, רואים את השונות שבין החלקים השונים, היוצרים ישות חדשה. רואים את הברגים המחברים אותם בגסות וכשאני קוראת בתוכניה, אני מבינה שמבפנים יש מבנה ברזל יצוק שמחזיק את כל המבנה יחד. אז מה חי ומה לא?

לצד העצים מונחים פסלי חרסינה סינית, המדמים גזעי עץ חתוכים לישיבה. האולם היה יכול להיות מאוד פאסטורלי אלמלא הטפט שעל הקיר המאייר את שטרי החוב המציינים את החוב הדמיוני בגינו נאסר האמן בכלא הסיני.

"קיפה" – במסורת הסינית מכירים כל עץ ותכונותיו, המחברים נעשים ללא שימוש במסמרים או בדבק.

בעבודה זו אסף איי ווייוויי 6000 גזרי עצים ממקדשים שונים שהרסה הממשלה הסינית על מנת לבנות ערים חדשות. העמידה ליד העבודה הזו והטאפט שעל הקיר, מטרידה אותי במיוחד ומצמררת מאוד, בגלל הביקור שלנו ב"מקסי" לפני חודשים אחדים, בגלל התערוכה שראינו שם PLEASE COME BACK. THE WORLD AS PRISON.

אין דרך קלה לספר על דברים שהם קשים. אין דרך קלה לתאר את החלקים העצובים והמקוממים שבעולמנו זה. מרובם אנחנו מתרחקים בחיי היום יום שלנו, בדיוק כמו מבט-על, מרוחק על עבודותיו של ווייוויי – מבט זה, כמו תיירים או אורחים לרגע, הרואים רק את האסתטי והיפה. אולי זה מקומה של האמנות, לקרב את המבט אל הפרטים הקטנים, אל משיחות המכחול, אל הברגים המחברים חלקים בלתי אפשריים. או מבט מחודש על פריט מוכר כמו באוסף הזרבוביות שלמטה, שגורם לי לרצות להתגייס ולשנות.

תודה שליוויתם אותי בעוד אחד מהמסעות שלי, בתהיות ובהתחבטויות. אשמח מאוד אם תשאירו לי כאן למטה תגובה.





#חרסינה #פורצלן #סין #אמנות #אמנותעכשווית #טאפט #גרעיניחמניות #AiWeiwei #טיולבארץ #מוזיאוןישראלבירושלים

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

צפת, אוויר הרים לה

גם בקיץ החם הרבה יותר נעים בצפת. פעם, לפני הטיולים לחו"ל - צפת היתה יעד טיולים פופולרי. היום, כששוב הטיולים בארץ הם היחידים האפשריים - ממליצה מאוד לנסוע לעיר הכל כך מיוחדת הזו ואף לטייל בסיביבתה.

ארכיון אוצרות:

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
רומן היסטורי פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

  • fcebook
  • Pinterest
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015