ים ביני לבינך
התשמע קולי, רחוקי שלי, משוררת רחל לאהוב ליבה. מיכאל בטוח שהשיר מופנה אליו. אני יוצאת למסע ארוך אל הימים בהם חיכתה רחל וקיווה מיכאל.
תחילה התאהבתי בדימוי סירת הנייר הקטנה והמצויירת על הכריכה שלא תפליג לעולם, זו שמדמה את הכותרת הענקית: ים ביני לבינך. הקונפליקט שבין הים הגדול לסירה הקטנה מושך אותי באופן מיידי, אבל אני מתאפקת כדי לקיים מסורת בה התחלתי לא מזמן – אני קונה את הספרים שלי בשדה התעופה ומתחילה לקרוא אותם בטיסה. מסע שמתחיל במסע.
כבר בהקדמה לספר שובה נורית גרץ, הסופרת, את ליבי – היא מטיילת על מפת גוגל עם "האיש הצהוב" האהוב עלי, האיש הקטן הזה שעוזר לי לתכנן טיולים מדמה גם עבור הסופרת את הטיול בעיר שבה היא יודעת, יפתח סיפורה. דימוי בתוך דימוי.
אני קוראת את הספר הזה מאוד לאט, אולי כי ההתרחשות בו איטית, אולי כדי לתת שהות לסופרת להחליט לאן היא תיקח את הדמויות שלה ואולי כדי למתוח את העונג ככל האפשר, מאיצה בקטעים מסויימים ואחר כך חולמת אותם בלילות.
סיפור המסגרת הוא סיפור אהבתו של מיכאל לרחל בלובשטיין, רחל המשוררת שכולנו ניכסנו לעצמנו כסמל המובהק של החלוצים שבנו את הארץ וכיוון שהיתה סמל, שאלות של חיי היום יום שלה ושל חבריה מעולם לא נשאלו וגם לא תוארו. הספר "ים ביני לבינך" מאפשר לי לרדת ממבט של מעוף הציפור אל הטיול ברחובות חיי היום יום, לראות את הפרטים הקטנים מהם ניתן להרכיב תמונה גדולה יותר.
מיכאל מדמיין את תל אביב כפי שהיא ציירה עבורו את סיפור האהבה בינהם במילים יפות ובציטוטים משירתה המוכרת, כל עוד יש לו תקווה.
מיכאל שהוא מהנדס חשמל, כותב ספרים ליריים להדרכת מקצוע החשמל, שומרי הסף של המהפכה הסובייטית הצעירה דורשים ממנו למחוק את כל קטעי השירה שמחבלים לדעתם במאמץ הכללי לבניית האדם החדש, רחל המשוררת, שוגה פה בשם בעברית, שפה שעדיין חדשה לה וזלמן (שז"ר) מתקן אותם עבורה לפני פרסום. שניהם מרגישים את פעמי הזמן, מיכאל בניגוד לרחל אינו מוזכר בין דפי ההסטוריה, אך בזכות דמותו בספר הנפלא הזה של נורית גרץ, ישפוך מעתה אור על החיים עצמם, על הרגעים מהם בונים מהפכות.
הדמויות בספר נעות בעולם, כאילו היה גיגית של מים שאפשר להשיט בה סירת נייר מצויירת וזו לא תטבע – רגע הם בדגניה וכבר בטולוז וכשרוצים לחזור חזרה עוברים ברוסיה הגדולה, מתארים לנו את תחנות הרכבת האימתניות של לנינגרד ובארץ נעים בין דגניה לרחוב בלפור בתל אביב או רחוב הרצל שברחובות כשהעגלה מסיעה אותם במהירות נסיעה בכביש שש המהיר.
לא פעם חשבתי על החלוצים האלה שבנו במו ידיהם החשופות את הארץ הזו, על כך שהיו ילדים בני שמונה עשרה או עשרים, שעזבו את המוכר והאהוב ובאו לבנות את החדש, לא פעם ניסיתי להבין את ההתמודדות הקשה עם אותם פרטים שלא היו כתובים בשום ספר הסטוריה והנה כאן, בין הדפים המתארים סיפור אהבה המתממש בדמיון בלבד ובין דפי עשרים ותשעה מכתבים שנותרו כדי לספר, אני יכולה ללמוד את הפרק שחיפשתי תמיד – למשל על הקושי להבדיל בין המילה "חצילים" ל"חלוצים" או הקושי לאכול ערב ערב מהחצילים האלה, על ההתניידות בדרכים הקשות, על העזרה ההדדית בצרכים בסיסיים כמו הכנת אוכל אבל גם בתרגום נכון לעברית.
"אני נוסעת שוב לרוסיה", הכרזתי בכל פעם שלקחתי את הספר לידיי, כי רוב רובו מתרחש ברוסיה הסובייטית, המהפכנית בראשית דרכה, ואני מוצאת עצמי ממלמלת כי שפר עלי גורלי שאיני חיה שם, בתקופה ההיא, ולמרות שאני נשבית בלהט המהפכנים שרוצים לבנות עולם חדש צודק יותר, אני שונאת את הדרך ואת הפחד בו הם חיים, אני מצדדת במשוררים הזורקים פתק מבעד לחלון הרכבת הסדוק שלוקחת אותם למקום גלותם כי חיבלו במהפכה, מקווה שימצאו בדרך כלשהי את החופש שלהם מעבודות הפרך, מקווה שלעולם לא נצטרך גם אנחנו לבחון את הסיטואציה במציאות.
ככה צריך לכתוב ספר, אני אומרת לחברה שאוהבת לנבור בארכיון המשפחתי שלה ומוצאת שם אוצרות, ככה צריך, מתוך המסמכים להקים סיפור שאולי היה ואולי לא, להניח בפי הגיבורים את האפשרות לספר את מה שההסטוריה מעולם לא סיפרה לנו. את הפרטים הקטנים כמו שהאיש הצהוב של מפות גוגל יודע להראות לנו.
באפילוג של הספר אני מקבלת שיעור נוסף מנורית גרץ, על פתיחות ושיתוף, על כתיבה שמקבלת את השראתה מתוך המציאות, ואולי להיפך, על מציאות שנראית טוב יותר לאור הדמיון.
מיכאל מטייל בתל אביב בהרבה מדפי הספר, בדמיון. גם כשאני מטיילת בין תמונות המרפסות והחלונות האלה שצילמתי בתל אביב, אני מדמיינת את הרחובות של פעם, אלה שרחל טיילה בהם בימים שמחלה איפשרה לה. ואם תלחצו על האייקון למטה תוכלו להאזין לביצוע המושלם של אסתר עופרים את "זמר נוגה" של רחל. תודה שהצטרפתם למסע שלי.
