במכונת זמן לברלין
השנה: 2001. דקה אחרי החלפת קידומת, 12 שנים אחרי נפילת חומת ברלין. אנחנו, כל המשפחה נוסעים לברלין, הכל מרגיש עדיין טרי ובכל זאת חשים שהיינו צריכים להיות כאן קודם, כמו "כולם" שנסעו מיד עם נפילת החומה, או שנה/שנתיים אחרי.
גרנו במלון הזוי בפנקוב. פסנתרן ניגן כמעט כל הזמן באולם הכניסה, גינת בירה למטה. סה"כ היה טיול מאוד מהנה אבל היה בו גם משהו אחר.
ההלם הראשוני הוא מראה העיר כמראה אתר בנייה ענק. בכל מקום מנופים ודחפורים ורחובות שאי אפשר לעבור בהם. מראות מלחמת העולם השניה כמו שראינו בסרטי שחור לבן - קמים לתחייה, בעיקר בחלק העיר שלא היה בשליטת המערב לפני 1989. רחובות שלמים של מבנים שהיו מפוארים במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה עמדו עתה באפרוריותם, מחוררים חורי כדורים.
במערב עמדה "הכנסייה השבורה" כעדות יחידה להרס, כשבמרחק מה החיים עצמם היו כאלה. במערב האנגלית משמשת בדיוק כמו גרמנית, במזרח מעמידים אדם אחד שומע אנגלית בכל חנות. תחושה ברורה של נסיעה במכונת זמן.
הבתים האלה, האפורים, המחוררים מיריות, אלה שבראשונה העלו בי את האסוציאציות הכי גרועות, התבררו לי בטיול השני עם לימוד מעמיק, כרומנטיים ומעניינים ביותר: הסקווטים. הבתים האלה שעמדו ריקים שנים וצעירים נכנסו לגור בהם, לא פעם לגמרי בתנאי קיבוץ, הם אלה שאיפשרו למעשה לברלין להפוך למה שהיא – אבן שואבת לצעירי אירופה.
אחד המראות הכי חזקים שנשארו עמי מהטיול ההוא, זו העמידה נוכח השטח המפורז הגדול כל כך שעמד בשממנו בלב העיר, חותך בבירור בין מזרח ומערב, מאות מנופים יוצרים את קו הרקיע של העיר, ואני משתדלת ממש בכח לצלם תמונות סטריליות ללא אותן עדויות להפיכתה למשהו אחר. כאן תיבנה מאוחר יותר האנדרטה לזכר היהודים נספי השואה, לא בלי ויכוח מר בין האחראים השונים האם זו הדרך הנאותה להנצחה. לכשאפגוש אותה נטועה בלב העיר, אמצא עצמי נחנקת בהליכה בין המבנים האלה דמויי מצבה. מבינה בפעם הראשונה מהי קלאוסטרופוביה. מנסה לגשר בין ברלין החדשה הזו, הפועמת, הצעירה, היוצרת, לבין הגלעד הענק. קשה לי להחליט מה גורם לי יותר להתיישב שוב במכונת הזמן – הכנסייה השבורה, השחורה שהיא כביכול אותנטית או בית הקברות הענק הזה שהוא מֵייצַג.
למרות שהטיול כטיול היה מקסים עבורנו, האכזבה עלתה, טיפסה והתנחלה בגרוני. הרגשתי תחושת החמצה מאוד כבדה – החמצת העתיד. הבנתי שהגענו מוקדם מדי, שזה נפלא לחוש את העולם החדש ממש כשהוא נבנה, אבל חוץ מכל הדמיון שאני יכולה וצריכה לגייס, אין לי איך ליצור תמונה של העיר שתקום ותהיה כאן.
שער ברנדנבורג היה מכוסה בבד ענק שעליו היה ציור מדוייק של השער כפי שצריך להיות אחרי השיפוץ. לא נזכה לראות בפעם הזו את השער עצמו. בפעם הזו אני אומרת, כי הייתי משוכנעת שתהיה עוד פעם, לפחות. וכמו שהשתדלתי כל הימים האלה כאן לצלם תמונות נקיות מהפרעות, נטולות סימנים ארעיים, ככה אני מצלמת את השער מרחוק, כי אולי אחרי הרבה שנים כשאביט בתמונה, לא אזכור שזה רק בד דמוי השער, אבל אני זוכרת. בעיקר את מאמצי ההסתרה.
אני זוכרת גם אותנו עומדים ברחבת הפוטסדאמר החדש, בין המבנים הכי חדישים ויוצאי הדופן של ברלין, עם בניין סוני המדהים והמגדלים הסובבים אותו, חלקם עדיין מטפסים אל מלוא קומתם
אך בעיניי רוחי זוכרת את ציוריו של ארנסט לודוויג קירשנר, כלומר, רואה את העבר המפואר של העיר טרם היות ההרס, ומבינה שההווה טרם התהווה
מאז שבנו כמה פעמים לעיר ששופצה והפכה לעיר הכי מרכזית באירופה. כל פעם לשבוע.
אני אוהבת את כל הבניינים המודרניים שנבנו בעיר באדריכלות יפייפיה. אני אוהבת את המוזיאונים שלה, המיוחדים כל כך גם באדריכלות וגם במוצגים שלהם
אני אוהבת את הרחובות זרועי כסאות בתי קפה בימי שמש ובימי גשם, אני נרגשת מכמות ואופן ההנצחה שלא קיימת בשום מקום אחר, אני נפעמת מהאמנות העכשווית הנוצרת ממש כאן וממש עכשיו
אני אוהבת את הצבעים החדשים על הבתים שהיו פעם אפורים – אני אמנם זוכרת את הסימנים העמוקים שחרטו בהם מוראות המלחמה, אבל הם כבר אינם
אני אוהבת את המסעדות המעולות במחירים ששווים לכל כיס, את בתי הקפה המיוחדים והקפה המעולה המוגש בהם, אני אוהבת את האמפלמן - האיש הקטן ברמזור, שהוא היום סימן הגבול היחידי בין מה שהיה מזרח למה שהיה מערב
אני אפילו אוהבת את חנויות הבגדים לאורך הרחובות, שהן כל כך אחרות ממקומות אחרים, אני אוהבת את השקט של הגנים הרבים, את הרחש של שווקי האוכל, את הצבעוניות של שווקי הפשפשים האותנטיים, אני מאוהבת באמנות הרחוב שהתפשטה מכאן לערים רבות אחרות, נרגשת לגלות שאני מזהה אמנים לרגע.
לקריאה נוספת:
הרהורים על ברלין "בעקבות הברלינאי האחרון"
על חומת ברלין, על מעבר גבול וחופש - ארמון הדמעות
ברלין המערבית היתה אי בתוך השטח של גרמניה המזרחית. היא הוקפה חומה ע"י הממשל המזרח גרמני על מנת למנוע מתושבי המזרח לערוק למערב. אם תקליקו על המפה תגיעו למפת גוגל של החומה.
