• רבקה קופלר

בעקבות הברלינאי האחרון

הברלינאי האחרון | יורם קניוק | הוצאת ידיעות אחרונות


בשם החופש ובשם הנורמליות כתבתי את הפוסט הזה, רגע אחרי שסיימתי לקרוא את “הברלינאי האחרון” של יורם קניוק, הרהורים על ברלין שאני אוהבת.

באותו לילה נשארנו ערים ומרותקים למסך הטלוויזיה, כל עוד שידרו בלופ עוד ועוד תמונות של אנשים משני צידי החומה שפירקו אותה בידיהם ועם אתים קטנים כאלה, שנועדו לעבודה בגינה, המונים קפצו מעל הפרצות שנתהוו בה, ורצו אל מעבר לטווח קליטת המצלמה. השמחה שלנו היתה גדולה, מהולה בתמהון על הקלות הזו של פרוק חומת ברלין, ואם זה כל כך קל אז למה לא עשו זאת קודם. עם אור ראשון, הערתי את בכורתי שהיתה אז בת חמש, וסיפרתי לה שהיא מתעוררת זה עתה לעידן חדש. לא יהיו עוד מלחמות, אמרתי לה, אין יותר סיבה. החומה נפלה.

מה רבה היתה הנאיביות שלי, הבנתי כעבור כמה שעות, עת ליוויתי אותה לגן והגננת המבוגרת מיאנה להתלהב, היא הוכיחה אותי על שמחתי, ואמרה שזה יום עצוב כי הנה עוד רגע הגרמנים (כאן הופיעה קללה) יתחזקו וישתלטו שוב על העולם.

הכל תלוי הקשר בברלין.

ברלין הפכה מאז לעיר הכי קוסמופוליטית שיש. צעירי כל העולם נוהרים אליה, בין אם לסוף שבוע ארוך של מסיבות פרועות ובין אם לשהייה ארוכת טווח, שהיא זולה למחיה, הכי זולה כנראה בעולם המערבי, אבל גם הכי מעניינת, כי כולם שם.

ברלין היא חידה עבורי, אף עיר בה ביקרתי לא עוררה אצלי כל כך הרבה אמוציות, מוצאת את עצמי קוראת עוד ספר ועוד אחד, עד שמזהה אובססיביות ואומרת לעצמי: די! אלא שאני אוהבת את ברלין בשם הנורמליות, אני אוהבת את ברלין בשם החופש, אני אוהבת את קצב החיים כפי שאני פגשתי בביקורים השונים, אני אוהבת את שווקי הפשפשים האמיתיים שהמוצרים בהם לא מגיעים מסין, שאני יכולה לגלות בהם חפצים שפעם שימשו אותנו כאן בארץ, בתקופה שכולם היו שווים כי לכולם לא היה כלום, אני אוהבת את התעוזה באמנות שלה, אני אוהבת את הרחובות שלה, גם את אלה המכוערים.

קשה לי כל כך להסביר את המשיכה שלי לציורי הקיר, אלה הענקיים ואלה המזעריים, אלה שהמרדנות ניבטת מהם, אלה שגרמו אולי לאותו לילה להיות, קשה לי להסביר את התחושות המעורבות שחשתי נוכח הסקווטים שמצד אחד זעקו את מראות המלחמה ההיא ומצד שני את רוח החופש האמיתי, העכשווי, קשה לי להסביר את התחושות נוכח אינספור האנדרטאות בעיר, שמטרתן להזכיר לכל הדיירים החדשים: “פה היתה שואה”, כי מקריאה אובססיבית בספרי הסטוריה אני יודעת שרבים המקומות באירופה בהם התרחשו זוועות גדולות אף מאלה שהתרחשו כאן, ואין להן שם זכר ציבורי. קשה לי להסביר את תחושת השייכות שלי בביקורים במוזיאונים ובגלריות הרבים, חלקם בבנינים אולטרא-מודרניים וחלקם בבניינים נאו-קלאסיים שהיו חביבים על המשטר האפל, ובהם יצירות של “כאן ועכשיו”, וכל מה שעולה בי זו התחושה של “הנה אני נוגעת באמנות בעת התהוותה”, משל היתה פריז של שנות ה-20 במאה הקודמת. ואיך אסביר שבפעם הראשונה שהגענו לברלין, אל השדירה המפורסמת ביותר – האונטר דן לינדן, הרגשתי בבית כאילו כל חיי הייתי שם, והבנתי ששדירות רוטשילד וח”ן והאחרות של תל אביב הן בדיוק השדירה הזו, ואיך פעם אחרי פעם כשהגעתי לעיר, נמשכתי אליה כמו פרפר לצוף. ועמדתי ושאלתי שאלות קשות, שלא תמיד יכולתי או רציתי לענות עליהן.

קשה לי להסביר את תחושותי נוכח תמונת שחור לבן המוצגת בתחנת ה-U bahn החדשה, ובה אשה מכופפת, קוטפת ירקות מהשטח שליד שער ברנדנבורג, דקה אחרי שהמלחמה נגמרה והרס רב מסביב, ואני יודעת בפנים שגם האשה הזו היתה מסכנה.

קשה לי להסביר את המראות שאני רואה כשאני עומדת בפוטסדאמרפלאץ, ובמקום לראות את הבניינים המודרניים היפייפים, שהייחוד שלהם שנבנו מהר בארכיטקטורה יוצאת דופן, מיד אחרי נפילת אותה חומה, רגע לפני שיגבילו אותם בהגבלי בנייה כלשהם, ואני רואה את הככר הזו רק כפי שצויירה בציוריו של ארנסט לודוויג קירשנר – עוד ועוד הוא צייר את אותה ככר עם אותן נשים מאופרות בכבדות, שאיכלסו אותה אז, ואני מצלמת את המודרני אבל רואה את הקלאסי. קשה לי להסביר, בעיקר כי אני תוצר של תקופת המלחמה הקרה ואני אמורה לראות בברלין זו את הרוע והעוול, ואני לא.

ואת כל מה שקשה לי כל כך להסביר, הניח שחור על גבי לבן יורם קניוק בספר שלו “הברלינאי האחרון”, ואני – קראתי ודמעתי, ולא הנחתי מידי עד שסיימתי, הוא שואל בין היתר את השאלה הקשה מכל – האם הפכה גרמניה לאחרת? ואני לא בטוחה שהבנתי את התשובה עד תום. הוא שואל איך קורה שיהודים חוזרים לגרמניה ומקבל כמה סוגי תשובות, מעניינות וטורדות כאחד, הוא מצביע על המשיכה לעיר ועל שונותה הרבה היום, מברלין של לפני המלחמה ומזו שלפני נפילת החומה, והוא שואל יותר ממה שהוא מסביר, אבל השאלות הן הטורדות, הן גורמות למחשבה שניה ושלישית, ואין ספק שגם הביקורים הבאים שלי בעיר יהיו טעון בהן.

לקריאה נוספת:

על הטיול הראשון שלנו לברלין

טיול סולו לברלין - נירי שאול בעלת "אמא מטיילת לבד"





#ברלין #יורםקניוק #הברלינאיהאחרון #ספרים

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

מחשבות - על הכסא

היום, כשאנחנו יותר יושבים מאשר מטיילים, הרהורים על כסאות שונים במקומות שונים כמייצגים של תרבות - מעניינים עוד יותר מאשר בעבר.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
רומן היסטורי פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

  • fcebook
  • Pinterest
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015