מרכז פומפידו, פריז
אני יודעת שאין עוד בניין שנוי במחלוקת כמו מרכז פומפידו בפריז. אני התאהבתי בו מהרגע הראשון שראיתיו ב-1982. לא ראיתי עד אז שום דבר דומה לו, גם לא בתמונה. וזה שהוא עמד במרכז פריז המושלמת, הפך אותו בעיניי להרבה יותר מגניב!
במבט ראשון של הדיוטה, פריז נראתה לי הומוגנית למדי, רחובות רחובות של בתים הבנויים תוך כדי התחשבות צורנית באלה שמימינם ובאלה שמשמאלם, מעניקים לרחוב מראה תרבותי, אחיד ובעיקר תחושה של מוזיאון אחד גדול.
ואז באמצע, כמו פצע פעור מופיע בניין צבעוני, שנראה כמו פיגומים צבעוניים שהונחו לרגע כדי לבנות את הבניין הבא.
הצבעוניות העליזה נובעת מכך שהאלמנטים השונים המשרתים את הבניין נצבעו צבעים עזים עפ"י תפקידם – המעברים להולכי רגל באדום, מערכת מיזוג האוויר בכחול, מערכות המים בירוק, וצינורות החשמל בצהוב. אין צורך ללמוד בעל פה, אך מעניין לדעת שחשיבה עיצובית פונקציונלית עמדה מאחורי המתכננים ריצ'רד רוג'רס ורנצו פיאנו.
באותו ביקור ראשון, גם הקירות הפנימיים נראו כאילו כל רגע יכול להגיע איש השירות של הבניין, להזיזם ממקומם למקום חדש, מתאים יותר. פירשתי את כל מה שראיתי כרעיון של ארעיות והוא מצא חן בעיניי ביותר: הרגשתי שעל סף שנות ה-2000, אין מקום מתאים יותר ליישומו מאשר בפריז! רק עיר שכל כך בטוחה בעצמה ובמושלמות שלה יכולה להרשות לעצמה להביע את רוח התקופה בבניין שיהיה בית לתרבות עכשווית. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה ביני לבין האמנות המודרנית.
בכל אחד מביקורינו הרבים בפריז הקפדנו לפקוד את מרכז פומפידו, תמיד אהבנו ותמיד התלהבנו ממנו. חזרנו בשנה שעברה לפריז אחרי הפסקה של 18 שנה, בהן לא ביקרנו בעיר האהובה, אך המשכנו לחפש אחריה בכל מקום אחר אליו הגענו. עוד בשלב התכנון לביקור החוזר תהיתי מה יהיו תחושותי לגבי הבניין? הרי בשנות קיומו הפך עיצובו למודל לחיקוי בערים רבות ובבניינים רבים שנבנו מאז שולבו אלמנטים בולטים מפומפידו.
אז, אפשר להרגיע, הבניין היה יפה ומרשים בעיניי כבתחילה.
הרחבה שלפניו, שבימים רגילים הומה מופעי רחוב היתה די שוממה בגלל הגשם, אך עדיין הצינורות הצבעוניים עומדים בניגוד משלים ובהרמוניה מושלמת בעיניי לעיר היפייפיה, שעם הנסיון שצברתי במשך השנים אני מבינה שכלל איננה הומוגנית בעיצובה, שהרבה מהבניינים שעולים אליהם לרגל מכל קצוות העולם, גם הם עוררו סערה בעת בנייתם: לא קל היה לקבל את הפירמידה של הלובר, את מגדל מונפארנס ובודאי לא את מי שהפך כבר מזמן לסמל העיר – מגדל אייפל, שהיה אמור רק להדגים את השימוש בקורות הפלדה בבנייה לגובה לזמן קצר מאוד, ונשאר יותר ממאה.
למרכז פומפידו שש קומות ובהם ספריה, מוזיאון לאמנות עכשווית, בית קפה, חנות עיצוב, אולמות מופעים ותצפית מרהיבה על העיר.
המוזיאון לאמנות עכשווית במרכז פומפידו, הוא בין הטובים מסוגו בעולם. התערוכה הסוקרת את תולדות האמנות המודרנית לפי סדר כרונולוגי שראיתי ב-82 הותירה עלי רושם עצום. נדמה לי שזו היתה התחלה של אהבה גדולה לאמנות שכלתנית, אינטליגנטית ועם זאת מונעת מרגש רב. היום הקירות הפנימיים נראים קבועים מתמיד, והאוסף הקבוע הגדול של המוזיאון המוצג לסירוגין, לצד תערוכות מתחלפות משלימים מוזיאונים דומים גדולים, אחרים בעולם, כמו המבורגרבנהוף בברלין, הטייט מודרן בלונדון והמומה בניו יורק.
לקריאה נוספת:
פומפידו שימש מודל למוזיאונים רבים בעולם לאמנות בת זמננו. על חלק קטן ביותר כתבתי כאן - מקסי - ברומא | מומוק וקונצאהאלה - בוינה | טייט מודרן - בלונדון | אוסף בררדו - בליסבון | עמוס רקס - בהלסינקי
כל התמונות כאן צולמו מתוך פומפידו או בסביבתו. אם תלחצו על המפה, תקבלו מסלול הליכה בו הלכנו בטיול הראשון שלנו בפריז, שבסופו מציץ פומפידו מבין הסימטאות בהפתעה גדולה. המסלול לקוח מתוך מדריך מישלן מ-1982.
