המוזה כבר תבוא...
מחישה צעדים ברחוב הזה שהלכתי בו לא מעט שנים. בגלגול אחד אפילו גרתי כאן כחצי שנה. לא יכולה להתעלם מהעובדה שהעזובה שולטת כעת כמעט בכל החצרות, נראה שהאוכלוסיה התחלפה כאן כמה פעמים מאז. ובכל זאת אני מוצאת שמחה בפרחים הצהובים שגדלים כאן פרא.
כל שמות הרחובות כאן מפארים קרבות וחיילים. שיכונים של בתים בני חדר אחד עד שלושה חדרים נבנו בשכונה שהוקמה ב-1945 עבור משוחררי הצבא הבריטי.
שכרתי חדר ברחוב לוחמי גאליפולי, ממש ליד בית השריון, אצל אשה מבוגרת, שהיתה אז אולי בת 80, ציירת, בעלת שיחה מאוד נעימה ובעיקר בעלת אנרגיות של אשה צעירה. בשעה שהתעוררתי ליום עמלי, היא כבר חזרה מן הים אחרי ששחתה, עשתה תרגילי התעמלות בחברת "צעירים" כמוה ואחרי שצעדה ברגל את כל הדרך הלא קצרה מהים הביתה.
אהבתי את חדרי הגדול, שהיו בו שולחן עץ כבד וארון גדול בו היו זרוקים כל חפצי ללא סדר. מנהגיי היו זרים לה. היא לא הבינה למה אני צריכה לבשל לי ארוחות כל יום, מדוע אינני אוכלת במסעדות. הידע שלי בבישולים הצטמצם באותה תקופה למספר קטן של מתכונים. בעיקר אהבתי את גולש תפוחי האדמה והפטריות. הריח הטריף את חושיה, והיא נהגה לעזוב את הבית בשעה שבישלתי. תחילה השחמתי בצל חתוך לקוביות, הוספתי קוביות תפוחי אדמה, ולבסוף פטריות חתוכות גס, כף נכבדה של פפריקה אדומה, מלח ופלפל, כמה עלי דפנה, ערבוב קל ואז שתי כפות קמח וחצי כוס מים. מכוסה ועל אש קטנה התבשל והפיץ ריח נעים של בית, עד לריכוך תפוחי האדמה.
היא גם לא הבינה מדוע אני מכבסת את בגדי לבד, והרי יש מכבסות. קניתי קוביית סבון כביסה, ובמו ידיי שיפשפתי את הבגדים תחת המים הזורמים ואז היא שלחה אותי לתלות את הכביסה ב"חדר התלייה" - למעלה על הגג, כי אף אחד לא צריך לראות את התחתונים שלך מתייבשים, אמרה. היום הרוח מבדרת אותן לעיניי כל, בחצר.
בייחוד אהבתי לעמוד על המרפסת הצופה אל הרחוב, בוהה ורוקמת חלומות. אינני זוכרת חורף, או ימים קרים בבית הזה, כנראה שגרתי שם רק בימות הקיץ.
פעמים רבות אני חוזרת במחשבות לתקופה הזו, המון למדתי מהאשה החביבה, על טכניקות ציור בצבעי שמן, על זה שלא צריך לחכות למוזה כדי לצייר – היא תבוא מאליה תוך כדי עבודה, היא אמרה, ובייחוד אני זוכרת את האינטימיות של ימי רביעי בערב, כשקראה לי לצפות איתה בסרטי שחור לבן בטלוויזיה שבחדר הגדול בדירה.
