המנהרה
א.ב. יהושע | הוצאת הספריה החדשה
את הספר "המנהרה" של א. ב. יהושע קראתי בזמן טיול בהרי הפירנאים, מרובי מעברי הרים וכבישים צרים, רחבים ואימתניים וגם - בלתי אפשריים לרוב. בערבים קראתי בספר במשורה, כדי שיספיק לי לכל ימי הטיול ובבקרים, בחנתי את מה שקראתי על הכבישים עצמם.
אני אוהבת טיולי דרכים. נסיעות בכבישים מאתגרים, כאלה שמטפסים על הרים ופתאום מעבירים אותי לצידם השני כשברגע אחד כל העולם נראה שונה. בכל נסיעה כזו אני מהרהרת במאמץ ההנדסי לבנות, לסלול ולחצוב את הדרכים הללו, לטפס בידיים חשופות על מנת לתמוך, להשקיע ולהפוך את הכבישים לבטוחים עבור נוסעים כמוני, נוחים לנהיגה שלא אתעייף מהר.
מהרהרת בחוכמה הרבה הנדרשת על מנת לסלול את הכביש במקום כזה ולא אחר. ואז מגיעות המנהרות שהן פלא עבורי גדול בהרבה ופלא בעיניי איך המציאו מכונות חוצבות, כאלה שיודעות לעשות חור בהר ולהשאיר את ההר מעליו בשלמותו ואותנו הנוסעים לעבור בהן בביטחה אל הצד השני של הכביש.
הכבישים המרשימים ביותר עוברים כמובן ליד ועל ההרים הגבוהים ביותר. את כל התמונות בפוסט הזה צילמתי בהרים כאלה.
מקריאה בספר המנהרה של א. ב. יהושע למדתי לא מעט על נושא הכבישים והדרכים. קיבלתי הרבה תשובות לחידות האלה. מצא חן בעיניי המשפט המספר על חוכמת המהנדסים, כפי שיהושע מציג אותה, ש"צריך לחשוב על ההגיון של האדם הנוהג על הכבישים ולא על ההגיון ההנדסי של הכביש". זה הפְּשַׁט. בספר יש הרבה יותר רבדים, מהם למדתי גם על נושאים רבים אחרים, חשובים ומעניינים לא פחות.
אין צורך לומר כי שפתו הציורית של יהושע היא עונג בפני עצמו, שפתו היא אי של שפה נכונה ומדוייקת באופן שכמעט ולא ניתן לחשוב עליו: היא עכשווית ובכל זאת לא מתנחמדת, לא מנסה להיות מה שהיא לא, היא משתמשת במילים של פעם ובכל זאת מעודכנת, מובילה אותי, הקוראת, בדיוק לאן שהתכוון.
"המנהרה" אוחז בסיפור מותח שמתחיל עם גילוי השיטיון של הגיבור שהוא מהנדס דרכים, מחלה שגרמה להיווצרות מנהרה במוחו, השואבת לתוכה שמות פרטיים ועל כן אין הוא זוכר אותם עוד. עם התפתחות הסיפור נשאבים לתוכה עוד פרטים חשובים כמו כתובות מגורים (בעיקר הכתובת שלו), ימי השבוע ואף זכרונות שאיש אינו יודע אם היו במציאות או לא היו.
יהושע מגייס לסיפורו טופוגרפיה, גאולוגיה ופוליטיקה כדי לבשל רומן מופלא, שכדרכו הוא גם אלגוריה למצב המדינה. ואם הזכרתי בישול, אז יש גם איזה עניין עם עגבניות ובישול שקשוקה. הכל בהומור יפה ובמתח מה. א. ב. יהושע דבק במשנתו הפוליטית, כמו שמקומות מסויימים בעולם דבקים במסורת ארכיטקטונית: אין מחדשים, רק משתבחים, מתאימים לרוח הזמן.
אהבתי את הדימוי של "המחלה", אהבתי את הדרך שנבחרה על מנת לרפא אותה (אני לא אגלה כדי לא לקלקל).
אהבתי את חוש ההומור בשימוש במחלה: "שטיון של אדם קרוב, בן אדם אהוב, יכול להיות מידבק" ואת ההתרפקות הפילוסופית: "אולי השיטיון שלך מאפשר לי חירות גדולה יותר".
אהבתי את תיאור היחסים בין הדמויות בסיפור: האהבה של הגיבור הגמלאי לזוגתו, הדאגה הלא-חונקת שלה אליו, היחסים הכנים עם ילדיו גם בטוב וגם ברע, העבודה המשותפת של המהנדס הצעיר עם המהנדס המבוגר והיחסים המתפתחים בינהם.
אהבתי את תיאורי המדבר שהם יפים מכפי שאני מכירה אותם במציאות.
אהבתי את המתח הקל בסיפור ומאוד אהבתי את הסוף המפתיע והבלתי צפוי.
ממליצה מאוד לקרוא וליהנות.
לקריאה נוספת:
קראתם את הספר ותרצו לספר לי מה דעתכם עליו? יש לכם תגובה אחרת על הפוסט למעלה? אני אשמח אם תשתפו אותי כאן למטה, ואם תרצו לקבל במייל הודעה על הפוסטים הבאים שלי ואתם טרם רשומים, מוזמנים לעשות זאת עכשיו בקוביה שלמעלה בצד ימין או בזו התחתונה.
