הראיון האחרון
הראיון האחרון של אשכול נבו הוא ראיון חושפני שהגיע אלי בדיוק בזמן המתאים. כל מי שכותבת, או מתלבטת כמוני בפרסום כתיבתה צריכה לדעתי לעצור לרגע ולקרוא את הספר הזה, או להאזין לו ב-icast דרך מנוי בספריה הציבורית, כפי שאני עשיתי. אם לא היה ברור עד כאן, "הראיון האחרון" הוא שמו של הספר החדש של אשכול נבו. באחד הפרקים הראשונים הוא מספר על מחסום כתיבה שפוקד אותו וכדי "לעשות משהו" בזמן שהוא אמור לכתוב, הוא עונה על שאלון שנשלח אליו מאחד מאתרי האינטרנט. לאט לאט הוא מגלה שיש בידיו חומר לספר.
סיפרתי כבר כאן, שאני מאזינה לספרים במקום לקרוא. כלומר, לא במקום אלא גם. אני יוצאת להליכות ארוכות (בשבילי), גם בחום הבלתי נסבל של הקיץ הזה וההאזנה היא שעוזרת ללכת. אבל כדי להשאר קשובה אני מדמיינת את המילים. הפעם, ראיתי לנגד עיניי תמונות שצילמתי בעבר, כולן של השתקפויות. הן היו ההדהוד הויזואלי לטקסט ותיכף גם אסביר למה.
בחזרה לספר. יש בו גיבורים נוכחים, אך מככבת בו הכתיבה. שזורים בסיפור לבטים על מה ראוי שייכנס בספר או בשיר. גיבור הסיפור שוזר לאורך פרקי הספר את תורת הכתיבה כולה. פרק אחד אפילו עוסק ברשימה של ממש - "איך לעשות זאת". אני מניחה שעל רשימה כזו בנויות סדנאות הכתיבה של המחבר (שאף פעם לא השתתפתי בהן) או אלה שהדמות הראשית בספר מעבירה.
הספר בנוי סיפורים קטנים שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו, חלקם מסופרים טוב, חלקם מעולה וחוטים נעלמים מחברים ביניהם והופכים אותם לסיפור אחד שקשה לעזוב עד לפתירת חידותיו.
הסיפור עצמו נחלק לשניים עיקריים: סיפור הפרידה של אשת הגיבור ממנו וסיפור גסיסתו של חברו הטוב. האחד משכנע מאוד באמיתותו השני – ספק אם קרה. כמו שפגשתי בעבר בספריו של אשכול נבו, גם הספר הזה מרוכז בעולמם של גברים, שהם סחבקים האחד של השני כל החיים, שהחברוּת בינהם נצרבה באירועים מכוננים של החיים, נבנתה כמו בניין איתן - בתיכון, בצבא ובטיול בדרום אמריקה.
כל מה שקרה באירועים האלה הוא הדלק של החיים ה"אמיתיים" שלהם אחר כך. הגיבור סועד את חברו החולה הנוטה למות במסירות גמורה, ראויה להערצה, אולי בזכות כל אותם אירועים מתוארים, שקורים רק לגברים. הוא תמיד מוכן "לקפוץ למטה" להביא לו משהו לאכול במקום האוכל התפל של בית החולים. אצל נשים זה כנראה אחרת. לו היתה גיבורה לסיפור אולי היתה מבשלת מאכל בייתי כלשהו.
את המילה אמיתיים מסגרתי במרכאות, כי הנושא העיקרי לאורך כל הסיפור הוא האמת מול הבדיה. מציאות מול השתקפותה. מה מעניין יותר בתקופה בה אנו חיים, שהאמת בה מאוד נזילה? הסיפור שקרה במציאות או זה שמסופר? העצם המצולם או השתקפותו? האם יש אמת או שמא כל מה שקורה בחיים הוא פרי המצאת הסופר? האם אדם שזה עיסוקו, שהוא בודה סיפורים לפרנסתו, יכול לספר בחייו אמת, לפי החלטתו, נניח רק לאשתו, לה נשבע לספר תמיד את האמת? ואולי המבנה שלם יותר כשאפשר לראות דרכו, כשבבואתו משתקפת במבנה שמנגד?
האם "האמת" שומרת על עצמה בסיפור או שמא משנה צורה ופרטים? מצאתי עצמי לא אחת מגגלת פרטים כאלה או אחרים מתוך הסיפור, מתוך ייצר המציצנות שלי, לבדוק אמיתותם.
השאלות האלה מובילות אותנו אל הפרק הכי משמעותי בספר, בעיניי, המשקף את דילמת האמת: בני הזוג, הסופר ואשתו, יושבים לטיפול אצל פסיכולוגית כי הבן הקטן שלהם משקר. "אין מילה טובה מזו לתאר את המצב", אומר הסופר – "הילד משקר". ומסתבר בזמן הטיפול, שכל האינטראקציה של האב עם בנו היא המצאת סיפורים משותפים. האב מלמד את בנו לבדות או לשקר (סמנו את המילה הנכונה), מעביר את מקצוע המספר בירושה לבנו.
ירדתי לחנות הספרים הקרובה כדי לחוש את הספר המודפס בידי. אמנם נהניתי ביותר מההאזנה לו: תומר שרון הקריא אותו נהדר, חשתי כאילו מספרים לי סיפור בהמשכים לפני שינה, כי קריאתו כל כך נעימה ובכל זאת רציתי לגעת בו, לראות איך עוצב, מה כתוב מאחור, והנה בעמוד השני כתוב שמו של הספר באנגלית – Storyteller – מספר סיפורים. המילה הזו שמגדירה בשנים האחרונות את כל מי שכותבים סיפורים אישיים מתארת בעיניי טוב יותר את הספר המצויין הזה, וחבל שזה לא שמו גם בעברית. חשתי שאפשר היה בקלות לוותר על החלק של השאלות בראיון (גם אם הן היו המניע לסיפור), כי הן לא העיקר, הן לא מסבירות את הסיפור הבא אחריהן (רק לעתים רחוקות). הן היו בעיניי גימיק מיותר, הסמן עבורי היכן לעצור עד להאזנה הבאה.
הספר שזור באיזכורים של פזמונים רבים, שליוו את כולנו בשנים האחרונות. אולי יום אחד כשאהיה גדולה ותהיה לי סבלנות רבה יותר, אעבור עמוד עמוד וארשום את שמות כל השירים היפים, בינתיים קבלו את האחד, הכי משמעותי לדמות הראשית - "לעתים", מילים ולחן ג'וני שועלי:
