מפלצת הזכרון

ישי שריד | הוצאת עם עובד

זה היה טיול שנתי בכתה ב'. יום אחד של נסיעה והביתה. ביד מרדכי עצרנו, התאספנו לרגלי מגדל המים המופגז. זכור לי שהיינו שתי כיתות. המורות זירזו אותנו וביקשו מאיתנו לשבת על הרחבה. הצטופפנו והקשבנו להסבר. זכור לי רחש, אולי גם רעש. פיספסתי הרבה מההסבר אבל שמעתי הרבה פעמים את המילה "פסל", לא הבנתי על מה מדברים ושאלתי "איזה פסל? איפה יש פה פסל?" הילדה שישבה לידי הצביעה למעלה תוך כדי טפיחות קלות על כתפי. הרמתי ראש ושם הוא היה, גדול, שחור, אימתני. נבהלתי. מאוד.

בחלומותי הוא נהג לשוב אלי. גדול ומאיים. כל סיפורי הורי, שורדי השואה על הקורות אותם, התגלמו בו, בפסל האימתני זה. אני לא יודעת כמה מסיפור הגבורה של מרד גטו ורשה הבנתי, אז, בכתה ב'. קרוב לוודאי שרק שנים אחר כך קישרתי בין הסיפור לבין הפסל. מפלצת הזכרון הפרטית שלי הפכה כנראה בין היוצרות. הפסל של האיש שנחשב שנים רבות אצלנו, למפקד היחיד של מרד גטו ורשה, היה הדימוי הרע של סיוטי הלילה שלי.

הרגשתי צורך עז לחזור אל הפסל הזה, שלא ראיתיו עשרות שנים, מיד אחרי שקראתי את "מפלצת הזכרון" של ישי שריד. כנראה, אחרי שהצלחתי להתמודד עם הטקסט הקשה, הרגשתי שאני יכולה להתמודד עם המפלצת הפרטית שלי.

ישי שריד כותב באומץ רב, בקול רם ובמפורש את מה שהיה צריך להאמר מזמן על תעשיית השואה, בארץ. על השימוש בזכרון השואה, שהתחיל מאיזכורים קטנים, מרמיזות, מהשוואות לא במקום, והלך ותפח עם המסעות למחנות ההשמדה בפולין. אני אמרתי דברים דומים, אך מאוד מקווה, שאת שריד ישמעו ושלשריד יקשיבו.

גיבור ספרו של שריד, "מפלצת הזכרון", הוא מדריך מסעות למחנות ההשמדה בפולין. הוא הסטוריון המומחה לחקר שיטות ההמתה ובדוקטורט שלו הישווה בין השיטות שהיו נהוגות במחנות השונים. מסתבר, שהן לא היו זהות. הוא מלווה קבוצות שונות למחנות – נוער המלווים במוריהם, קבוצות מהצבא, שר ממשלה, תיירים מזדמנים שהגיעו לפולין לשופינג, להימורים ולחצי יום במחנות, מייעץ לחברה המפתחת משחק מחשב המדמה מחנה השמדה, מייעץ לוועדה לציון 75 שנה לוועידת ואנזה ולבסוף מלווה לשם במאי סרטים גרמני.

העילה לסיפור הוא מכתב שהוא כותב ליושב ראש יד ושם ולאורך הסיפור/מכתב הוא מספר בעצם, את השתלשלות השנים שבהן הוא משמש כמדריך למחנות המוות ועל התהפוכות שהוא עובר. הוא מספר על שיחות ששמע בדרכים, על הטקסים שחוזרים על עצמם, על דרכי התמודדות, על תהיות שתהה בקול רם ובשקט עד לשלב שבו מצבו מתדרדר. המכתב כתוב בשורות צפופות ללא יכולת נשימה בינהן, כיאה לטקסט מעין זה.

מי שעוקב אחרי במשך השנים מכיר את עמדתי ביחס למסעות האלה. בהיותי בת להורים שורדי שואה, בת לאב שהיה "עבד" (כהגדרתו של שריד) במטהאוזן, אחד המחנות הקשים והאכזריים ביותר של מלחמת העולם השניה, לא הבנתי מעולם מדוע מסיעים ילדים אל לב המאפליה. מדוע גורמים להם לתת פנים ודמות לאותם מראות, לחזור לשם באמצעות הדמיון.

כשילדי הגיעו לגיל המתאים, לא היתה בכלל שאלה – סירבתי בתוקף לשלוח אותם אל מה שנשאר מהרוע. הם לא נסעו כי חשבתי שתפקידי כאם להגן על ילדי, למנוע מהם סבל כלשהו ולא ראיתי שום הגיון לשלוח ילדים רכים מרצוני החופשי, באותה דרך שנכפתה על הורי ומשפחתם, בברוטליות. יש דרכים שונות להקנות זכרון.

ההרגשה שלי כקוראת שאין צורך לשכנע אותה, ששריד עשה מחקר מעמיק על כל תופעת "המסעות", שהוא מצטט כנראה שיחות שאכן היו, שהיה "זבוב על הקיר", שהוא מתעד אירועים אמיתיים. מכמיר לב במיוחד תיאור נותני העדות. ויחד עם זאת, היתה לי הרגשת החמצה, שהטקסט לא זועק מספיק, שלא היה מספיק חריף, שהקטעים היותר מזעזעים נבלעים בין המתונים, ואולי היה צורך להרחיב דווקא בהם, לכתוב אולי מפורשות את שמובן לי מבין השורות, ואולי לאחרים לא. יש לי הרגשה שלצערי, הספרון הזה לא יוכל לבדו לעצור את מפלצת הזכרון הזו.

אין דרך קלה לתאר את תוכן הספר, נכון שהתחברתי אליו מנקודת המבט הפרטית הכואבת שלי, אך יש בו מן הנבואה, שכן נכתב לפני פרשת החוק הפולני, האוסר איזכור מעורבות פולנים בשואת היהודים, הוא כולל בתוכו קטעים שעשויים להסביר את הסיבות שקדמו לו. שריד כותב על שנאה, על הערצה, על יופי ועל כיעור – אף אחד מהם לא כפי שחשבתם ולא על הברור והמובן מאליו. צריך לקרוא כדי להבין.

למרות שאני לא נוטה להשתמש בביטוי "מוכרחים", אני חושבת שהספר הזה הוא חובת קריאה. לא אצטט כאן מהמשפטים החכמים והמזעזעים בספר, כדי לא לגרום עוול לסיפור, כי אם אעשה זאת, בהכרח אוציא אותם מהקשרם. הספר קצר, זורם לקריאה, אם כי קשה מאוד בגלל התכנים, בגלל שהוא מציב את הקוראות והקוראים בפני מראה שאולי לא היו רוצים לעמוד בפניה.

ובנימה אישית: ההשוואה שעשיתי כאן בין פסל שהוא אנדרטה לגבורת הקורבנות, לבין ביקור במחנות המוות הוא לא הוגן ולא ראוי. אלא שזו היתה הטראומה האישית שלי כילדה קטנה, ואני עד היום חושבת שכתה ב', זה גיל צעיר מדי לחשיפה לנושאים כואבים כאלה. יחד עם זאת, אני חושבת שגם בני ובנות הנוער הנוסעים ל"מסע" הידוע הם בגיל צעיר מדי, ואסור לצלק אותם לכל החיים. אל תחליטו אם להניח לילדכם לנסוע, בטרם קראתם את "מפלצת הזכרון".

פסל מרדכי אנילביץ' | נתן רפופורט | קיבוץ יד מרדכי

#ספרים #מפלצתהזכרון #מרדכיאנילביץ #ידמרדכי #ישישריד