איש ושמו אובה
את הספר הנפלא בעיניי, “איש ושמו אובה” קראתי באהבה רבה. כל זמן הקריאה חשבתי על משמעות "נכון" ו"לא נכון", על מקומם של חוקים בחיינו ועל סטייה מהם.
אני מודה שהתאוויתי תחילה לספר הזה של פרדריק בקמן, בגלל דעותי הקדומות. כלומר, בגלל אהבתי הבלתי מעורערת לשבדיה, למרחבי היערות הבלתי נגמרים שלה וכשבספר הם מתוארים, הם קמים לתחיה לנגד עיניי. כמובן שנושא זה ראוי לסיפור נפרד.
התעקשתי על הספר למרות הפרק הראשון, בעיקר בגלל שכל מי שכבר הספיק לקרוא אותו לפני תיאר את אובה בהצטעפות עיניים, כ”חמוד”. התעקשותי השתלמה לי כי הרווחתי את אחד הספרים היפים שקראתי.
מדובר בספר שכתוב “קליל”, יעל צוברי המתרגמת התאימה אותו לשפה העברית העכשווית, ובכל זאת הנושא אודותיו מספר הספר הוא לא נושא קל, כלל ועיקר.
ומכאן והלאה יהיו ספויילרים.
הנושא בספר הוא החברה המנוכרת, ולא אובה. החברה שלא אוהבת את השונה ואת המשונה. החברה שאיננה מורכבת עוד מאנשים “רגילים” אלא מפרטים שכל אחד בה שונה מהאחר.
אובה הוא איש החי בעולמו ואינו מבין מהי התנהלות חברתית. אני בכוונה לא מכנה אותו בשמות, כי גם הספר אינו עושה זאת. הוא עושה הכל “בסדר”, כמו שצריך. חי בשכונה שהיא מיקרוקוסמוס של החברה. חיים בה כמעט כל סוגי הטיפוסים האפשריים: מהגרים, הומואים, אשה מוכה, ילד שמן, ילדים קשים שסוניה אשתו מתעקשת ללמד אותם לקרוא שייקספיר, אבל שוכחת ללמד אותם לקרוא שלטים פשוטים וכולם מתלכדים איכשהו סביב אובה וסביב סוניה אשתו, שהלכה לעולמה עוד לפני שסיפור הספר התחיל.
פרקי הספר נעים בין העכשיו לבין סיפור קורותיו של אובה עד לתחילת הסיפור. המוטו של הסיפור, רצונו של אובה להתאבד כדי להיות ביחד עם סוניה אשתו שנפטרה מסרטן, ואי הצלחתו לעשות זאת, מה שמוביל אותי לחשיבה נוספת על התפקיד שהמוות משחק בחיי היומיום של כולנו.
אלמנט מאוד חשוב שלא מוסבר בספר, כי הספר מן הסתם פונה לשבדים, הוא אופי התרבות השבדית, שאני לא מתיימרת להכיר אותה לעומק, אלא רק מצפייה בסרטי אינגמר ברגמן ולאסה הלסטרום הרבים, קריאה בספרים ומהביקורים המעטים מדי שלנו בארץ הצפון הקר - החל מנעילת קבקבי העץ, דרך המכוניות השבדיות הנוסעות בכמויות בלתי סבירות בכבישי המדינה הארוכה, מנהג שכנראה משתנה עם המודרנה, הניקיון והסדר המופתיים, דרך מאכלי הבשר ותפוחי האדמה. אובה הוא יציר התרבות הזאת. הספר עומד על החלוקה היום ל”זקן” ו”צעיר” – היא שכל מי שדבק בהתנהגות קבועה, ידועה מראש, הוא זקן וכל מי שפתוח לחידושים הוא צעיר, אבל הנה, אובה מתחבר לילדה בת שבע שאוהבת בדיוק מה שהוא אוהב, ושחפצים משמשים עבורה כאמצעי בלבד, בדיוק כמו עבור אובה. אבחנות כאלה קטנות יש לאורך כל הספר, ונהניתי לדוג אותם.
הספר כתוב לפי אופן החשיבה של אובה. מרובה פרטים מאוד מפורטים, שרובנו מדלגים עליהם בחיי היומיום, אבל הם אלה הבונים עבורנו את דמותו שובת הלב, ומספר את סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של סוניה ואובה. בלתי אפשרית, כי בחורה כל כך מוכשרת וחכמה לא מתאהבת בחיים האמיתיים בבחורים כמו אובה, ובלתי אפשרית כי אובה אוהב אותה במעשים יומיומיים, בלתי נתפשים בפשטותם, למרות שלא נולדו להם ילדים ולמרות שהפכה נכה.
אי אפשר שלא לקרוא את “איש ושמו אובה” באהבה רבה. אי אפשר שלא לחוש במומו של אובה – הוא נולד עם לב גדול מדי, תרתי משמע, אי אפשר שלא לחשוב כל זמן הקריאה על מה נכון ומה לא נכון, על מקומם של חוקים בחיינו ועל סטייה מהם.
מקסים מקסים מקסים! “אהבה היא דבר משונה, היא מלבלבת בהפתעה”.
איש ושמו אובה | פרדריך בקמן | תרגום: יעל צובארי | הוצאת ידיעות אחרונות
את כל התמונות כאן צילמתי בשמורת אביסקו, שבצפון שבדיה.
לקריאה נוספת:
אבודים בשלג - טרק, פארק Abisko - סיפור מסע של אורה גזית בעלת "חלומות שמורים"
חופשה משפחתית בשבדיה - מיכל בן ארי מנור בעלת "רואה עולם"
