ריחות של געגוע
אני מטיילת ברחוב שכמעט ולא השתנה במאום בכל השנים שחלפו מאז שגרתי בו. רק התפאורה שמסביב – הפרדס מאחור הפך ליער של רבי-קומות, והבתים נמוכי הקומה של הרחוב שלנו - למוצג מוזיאוני. כמה זמן יחלוף עד שגם הם יעלמו, אני חושבת, ולא נדע שהיה כאן פעם רחוב כזה מיוחד?
פעם ראשונה לבד ללא מבוגר אחראי. אני והיא. חברתי האהובה, היחידה שעשתה איתי את המסע משם לכאן. שכרנו דירה ענקית במחיר קטן. שלושה חדרים בלב עצי הפרדס מדיפי ניחוחות פריחה של סוף רמת גן, ריח של חופש.
אני בוחרת את החדר עם העציץ. היא בוחרת את החדר הכי מואר. חדר אחד יישאר סגור עד סוף השנה שנגור שם. אנחנו נבלה את רוב הזמן המשותף סביב שולחן המטבח. כאן נארח, כאן נצחק, כאן נפטפט אל תוך הלילה. כמעט כל לילה. מהר מאוד נגדיל את מספר הדיירים. בני הזוג שלנו ייצטרפו אלינו, לפחות לחלק מימות השבוע. אני ובנזוגי נאמץ את העציץ והוא יגדל איתנו בשבע-עשרה השנים הבאות!
ריח ההדרים מהפרדס הסמוך התערבב עם ריח חמיצת הסלק שהיא בישלה אחת לשבוע. המרק החושני הזה ליווה אותנו כל השנה ההיא. אינני מתיימרת לדעת לבשל אותו ומאז שהיא איננה, קרוב לעשרים שנה, גם לא טעמתי אותו.
הדירה היתה נטולת טלפון, כמו הרבה בתים של אותה תקופה, בדיוק כאן, ממש כאן (בתמונה למטה) עמד הטלפון הציבורי שהיה בשימוש כל השכונה, כן, עם אסימונים.
בתור שנוצר מידי ערב, פגשנו את אנשי השכונה. שיחות מעניינות התנהלו, אבל יש כאלה שנכנסו לספר הזכרונות שלנו: האשה המבוגרת שסיפרה לנו שסללה כבישים (!) בצעירותה, לפני קום המדינה ושהעבודה היתה כה קשה "שהפילה אותם כמו זבובים" – את המשפט הזה ננכס לעצמנו יחד עם העציץ.
גבולות השכונה השתרעו עבורנו מהבית ברח' לוין שהוא גבול בני ברק, שם ממש ליד הבית של גיל וציפי, החברים שלנו, ליד בית הקברות של בני ברק, שכן בית מטבחיים שגם הוא כבר איננו, לשמחתי, גם במקומו צמחו לגובה רבי קומות.
לפחות אחת לשבוע ירדנו את כל רחוב נגבה, למפגש עם רחוב עוזיאל, פנינו ימינה עד לגן הציבורי בו עמדה הבוטקה של הסביח המקורי, שם חיכו לנו החציל והטחינה המושלמת והביצה... אומרים שכאן, ממש כאן הוא הומצא בתור אוכל רחוב וקיבל את השם - סביח. זה הצד השני של גבולות השכונה.
בין לבין היה ועודנו, רחוב מלא חנויות של נשמה - הנה חנות כלי הבית, וכאן קניתי צרכי ציור, וכאן פיתחתי תמונות. היום הרחוב מנוקד בתי קפה שכונתיים.
