יצאתי לדרך
ההשתקפות היפה הזו לא היתה אז, בקיץ שנת שמונים. במקומה עמד מגרש חניה מכוער, ששירת את באי היכל התרבות והבימה, ולמרות זאת החלטתי לפתוח עם התמונה הזו את הבלוג, כי זה מה שהולך להיות כאן: בעיקר תמונות עכשוויות של זכרונות.
אני מתחילה עם גן יעקב, זה שהוא אי של שקט בלב העיר ההומה תל אביב, כי בניגוד לפעמים הרבות שבאתי בשעריו, אני מתעדת כאן רגע אחד, שהתרחש בערב חם מאוד באותה שנה, אותו רגע שהוא מעיין התחלה בשבילי.
כנראה שעל הספסל הזה, או זה שעמד במקומו החלטתי את ההחלטה החשובה בחיי. אין טעם לשחק במשחקי אילו, אילו החלטתי אחרת מה היה קורה? ודאי שאיני יכולה לנחש. מה שברור לי לחלוטין הוא, שחיי היו זורמים לכיוונים אחרים, אילו החלטתי, אז, אחרת.
גן יעקב נבנה בשנות השישים על מנת לשמר את עצי השקמה העתיקים במקום. הוא תוכנן ע"י האדריכל יעקב רכטר ואדריכל הנוף אברהם קארוון. אני פגשתי אותו סמוך לתקופה בה עברתי לגור באזור תל אביב, אי שם בסוף שנות ה-70.
אהבתי להכנס אל מתחם הגן ולחוש את השלווה שמשרים העצים העבותים שראו את תל אביב הרבה לפני.
אני עולה כעת במדרגות לקומה השנייה, נזכרת בשעות הרבות בהן ישבתי כאן, בכל הפינות, כשאני רושמת במחברת סקיצות בקווים רכים של עפרון פחם את יפי הגן.
מה שנראה לעתים סבוך ובלתי ניתן להתרה נראה לגמרי אחרת כשציפור מתיישבת, מביאה עמה ניחוחות רחוקים שאולי אספה במעופה, משמיעה את שירת הדרך.
מאז אותו ערב מדובר, מעטים היו ביקורי בגן. עברתי לידו פעמים רבות, אבל לא תמיד נכנסתי, אולי כי רציתי לשמר רגעים. הגן עצמו, עבר שיפוץ במסגרת השיפוץ הכללי באזור, בשנת 2010, כך קראתי. גם עכשיו אני יכולה לראות אנשים שעומדים בגבהים לובשים חולצות עם הכיתוב "ציירי העיר" ומשחזרים את הציור שעל קיר ההיכל, זה שמשקיף אל הגן.
הפינות אותן פינות, גם הגאומטריות, החדות כתער, גם הרכות, הצבעוניות.
גם זו שהיתה פעם קפה אפרופו המיתולוגי.
ועכשיו, אני מרגישה שבהחלט יצאתי לדרך, בה אני מקווה שאגיע לפינות כאלה ואחרות, בעיקר עם הרבה זכרונות.
