חוויה מתקנת
מכירים את הפרויקטים האלה של אנשים שמצטלמים לאורך שנים באותה פוזה, ואנחנו מעלעלים בין התמונות בשניות אחדות וחיים שלמים עוברים לנגד עיננו? הנה אחד מרגש במיוחד.
גם לי יש סוג של תיעוד כזה לבקשתי. הפעם אספתי אוצרות שלא אני צילמתי, לעומת זאת, אני המצולמת.
אחותי, בשתי צמות שמעטרות את ראשה, היתה בת שמונה, אני קצת יותר משלוש, אולי כמעט ארבע. נסענו לסובטה, עיר קייט בטרנסילבניה, לחופשה משפחתית. הים, השמש, הביחד עם אמאבא היו נעימים. אני אפילו זוכרת את חום המים לוחך את הרגליים שלי. אני הכי זוכרת את פסל הדב בככר העיירה, אבא מבקש מאחותי לשים יד בתוך הפה של החיה ולחכות שהוא יצלם. "חייכי" הוא ציווה עליה, "ותראי שאת גיבורה". היא חייכה, רואים בתמונה. אני בכיתי בכי תמרורים, כי הייתי בטוחה שעוד רגע הדב ינשך.
הרבה שנים פחדתי, היו לי סיוטי לילה וחלמתי את הרגע הזה. עד שהגעתי לרומא קצת אחרי גיל 20. זו התמונה הראשונה שלי כ"גיבורה".
אח"כ, כל פסל כזה, של חיה, שפגשתי בכל טיולי, בארץ ובעולם, זכה לצילום כשאני שמה יד בתוך פיה ומתידדת עם הסיטואציה שהפכה להיות משעשעת ונטולת פחדים.
בחלק מהתמונות, הזמן נתן את אותותיו
הרבה חיות כאלה מוצבות בכיכרות ערי אירופה. בעל החיים המפוסל אולי הכי מפורסם הוא חזיר הבר, מברונזה שעומד בשוק החדש בפירנצה. אפילו הנס כריסטיאן אנדרסן כתב עליו סיפור. ודוקא איתו לא הצטלמתי... סיבה מעולה לחזור לפירנצה.
לפעמים הן אפילו לא פוערות פה לקראת היד שלי... כמו הגורילה הזו מגן החיות בברלין...
על גבי המפה הזו סימנתי את כל המקומות שמופיעים בתמונות, אבל אם תלחצו עליה, תגיעו למפה האמיתית שתלויה אצלנו בבית, ובה כל היעדים שהגעתי אליהם. מעט מדי מקומות לטעמי, גם אם לוקחים בחשבון שבחלקם הייתי מספר פעמים...
