כפר סבא, לוקחת בהליכה

סיפורים, לא תמיד יש להם התחלה ברורה ולא תמיד הסוף מפתיע. לפעמים הסיפורים הם המשך של הקודמים להם ולפעמים הם מה שקורה תוך כדי טיול פשוט שמחליף ספורט בצורת הליכה.

אנשים סביבי התחילו לרוץ כדרך חיים, אפילו כותבים בלוגים יפים על ריצה (ענת שפירא לביא היא אמא רצה, ותמר ווינברג מה רצה מה?). המקסימום שאני יכולה לתרום למאמץ, זה לצאת להליכות. אני הולכת כי צריך, זה לא בהכרח ממלא אותי באושר, אז החלטתי לקחת איתי את המצלמה כבת לוויה, כשאני מנחמת את עצמי שמשקלה (1,200 ק"ג) מוסיף ערך לפעילות הגופנית המועטה שלי וכך, רק בגללה אני מגלה עוד ועוד אוצרות.

אני הולכת ברחובות עיר מגורי כפר סבא, שאיננה עיר תיירותית ולכאורה אין בה שום דבר שיכול לעניין תיירים. אני חוצה שביל ועוד אחד ולמרות כל השנים שאני גרה כאן, אני מופתעת כשאני מוצאת רחובות או קטעי סמטאות שעדיין איני מכירה. כמובן שמחשבותי נודדות לטיולים שלי בערים רחוקות בעולם, בהם ההליכה קלה עלי בהרבה, חומקת מהרחוב הראשי ומחפשת בדיוק מקומות כאלה בהם גרים אנשים רגילים שאינם מתפרנסים מתיירים לעת מצוא ותוהה מה, אם בכלל היתה יכולה למצוא כאן תיירת, כאן בדיוק ברחובות בהם אני הולכת עתה?

פעם, יצאתי להליכת בוקר עם ווילבור, שהיה הכלב האהוב שלי. מיהרתי לסיים את סיבוב הבוקר הרגיל כדי להספיק ולהגיע בזמן לעבודה, אבל הוא משך ומשך לכיוון אחר, כמו שתמיד נהג לעשות, ושם ראיתי את המרבד היפייפה הזה של עלי כותרת סגולים שנשרו מעץ הסגלון, שקרני אור ראשון נחו עליו. נמלאתי שמחה. כעבור כמה דקות, כבר לא היה אכפת לי לאחר, חזרתי לאותו מקום עם המצלמה וצילמתי מכל הזוויות. "אם הייתם רואים מראה יפה כזה בטיול בחו"ל גם אתם הייתם מצלמים", עניתי לשני הגברים שעמדו לידי וצחקו על הפוזות שלי כי לא הבינו למה אני טורחת.

המסלול שלי עובר לסירוגין בין רחובות ישנים למחודשים ולא יודעת להחליט מה יותר יפה בעיניי – העובדה שהעיר לא קפאה על השמרים או שכיבדה את הבתים הצנועים של פעם. הנה בית שקשה לי להאמין ששימש למגורים, אולי לא?

הנה חצר השוק - כמה יפה היא לאחר חידוש!

לפעמים כשאני מגדילה ראות, אני יכולה לראות במפגעים עירוניים – פסלים.

או לתחום תמונות שלגמרי נראות כאילו נלקחו בעולם הגדול.

אני מסמנת לי סימני דרך, שלא אשכח איפה היה לי טוב, איפה הרגשתי שייכת, עושה לי מראי מקום כדי שאוכל לחזור לכאן - אולי בפעם השניה אראה דברים חדשים?

גם בניו יורק בדיוק כמו כאן, יש גריד, רחובות שתי וערב, אני צוחקת לעצמי על ההשוואה ועיניי לוכדות מדרגות המובילות לשביל כניסה לבית משנות העלייה. כשאני מרימה מבט, אני חושבת על כל אותם שיכונים ברחבי הארץ שיצא להם שם של מכוערים ופה יש עליהם דוק של נוסטלגיה נעימה. למה?

כשבאנו לראשונה לכאן, שני דברים לכדו אותנו: הרחובות החמים, הבייתיים והנעימים וחנויות הלחם, (שהם נושא לפוסט נפרד). מאוחר יותר גילינו את מרחבי הטבע הקרובים כל כך, את העצים המפוסלים, שהם חלק מהמראה האופייני של העיר, אלה השתולים עמוק בהסטוריה המקומית ואין ספק שראויים לסיור היכרות נפרד.

טיפ: מה שרציתי להגיד בפוסט הזה שיופי אפשר למצוא בכל מקום, שזה תלוי בהסתכלות שלנו, במצב הרוח המתאים, שלפעמים בתים ישנים ומקולפים הם עוני וחורבה בעיננו ולפעמים הם נוסטלגיה ורומנטיקה, לפעמים רחוב יכול להיות סתם אוסף של בתי מגורים ולפעמים אם מתבוננים בפינות, אותו רחוב ממש הוא כר נרחב לצילומים מלאי השראה - הכל בעיניי המתבוננים! אז מה שאני מציעה, זה לצאת לטיול ממש ליד הבית ולחפש את הלא מוכר והמפתיע והתמונות הבודדות יהפכו בראש לתמונה כוללת יפה.

לקריאה נוספת:

עיר טובה - פוסט המשך שכתבתי לאחר כשנתיים

תיהנו. ואם גם מצאתם, אני מאוד אשמח שתשתפו אותי בתגובות.

#כפרסבא #הליכה #צילום #ריצה #טיולבארץ